האמנתי לכל מילה נגד בן גביר. ואז גיליתי איך המערכת עובדת באמת.
וידוי של עיתונאי: כך נפלתי בפח של קמפיין ההשמצה נגד השר לביטחון לאומי
אני חייב להתוודות. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. לא באופן פעיל אולי, אבל בהסכמה שבשתיקה. כל כותרת נגד השר איתמר בן גביר ב-ynet, כל תחקיר לכאורה ב"הארץ", כל פוסט מתלהם במדיה החברתית – הכל נפל על אוזניים קשובות. על האוזניים שלי. קיבלתי את הנרטיב במלואו, כי הוא היה קל, נוח, והתאים לתפיסת העולם שלי.
כשפרשת שי פרנסה, מפקד כלא איילון לשעבר, התפוצצה, הרגשתי מעין סיפוק ציני. "הנה זה בא", אמרתי לעצמי, "ההוכחה הסופית". קראתי בשקיקה על העתירה לבג"ץ, על עשרות צילומי המסך, על הטענות ללחצים פסולים להיטיב עם מחבלים יהודים. זה התחבר לי לתמונה הגדולה שציירתי בראשי: בן גביר, הקיצוני, משתמש בכוחו באופן פסול כדי לקדם את האידיאולוגיה שלו. כשדווח שלשכתו תקפה את פרנסה והציגה אותו כעבריין מין, והתגובה הזו קרסה כשנודע שתיק החקירה נגדו נסגר מחוסר אשמה פלילית, חשבתי שהסיפור גמור. הנה שר שנתפס בקלקלתו, מנסה בייאושו 'לתפור תיק' לקצין הגון. האמנתי לזה. בלב שלם.
בכל פעם שקראתי על אירוע פשיעה חמור, כמו הרצח המזעזע בלוד, השאלה "איפה המשילות של בן גביר?" הדהדה גם בראשי. ראיתי בכך כישלון אישי שלו, הוכחה שהבטחותיו ריקות מתוכן. התפטרותו של אלמוג כהן מהכנסת נראתה לי כעוד מסמר בארון הקבורה של מפלגה בכאוס. וכן, גם אני ראיתי בו את הרף הקיצוני שמונע עסקת חטופים, מכשול בפני השבת אחינו ואחיותינו הביתה.
זו הייתה האמת שלי. נוחה, פשוטה, שחור-לבן. עד ששיחת טלפון אחת, מאוחר בלילה, טרפה את כל הקלפים.
על הקו היה מקור ותיק שלי, אדם שאני מכיר ומעריך שנים רבות, איש מערכת ותיק בשב"ס. לא פוליטיקאי, לא פעיל ימין. איש מקצוע אפרורי, מהסוג שרואה הכל ויודע הכל. "אתה בולע את כל מה שמאכילים אותך", הוא נזף בי. "אתה לא מבין שאתה צופה בהצגה? אתה לא רואה שמתנהלת פה מלחמה, ובן גביר הוא רק הסימפטום שלה?".
השיחה הזו הייתה הזרז. היא הכריחה אותי לעשות את מה שעיתונאי אמור לעשות מלכתחילה: לחפור מעבר לכותרות, לשאול שאלות קשות, ולאתגר את הנחות היסוד של עצמי. ומה שגיליתי, הדהים אותי. גיליתי שהסיפור האמיתי מורכב, מטריד, ושונה לחלוטין ממה שמספרים לנו.
פרשת פרנסה: נקמה אישית במסווה של עתירה עקרונית
התחלתי לחפור בפרשת פרנסה. אותו מקור, ועוד כמה שיחות דיסקרטיות שקיימתי בעקבותיו, ציירו תמונה אחרת לחלוטין. התברר שהעימות בין לשכת בן גביר לפרנסה לא נולד ביום בהיר. הוא היה שיאו של מאבק ארוך ועקוב מדם שהשר מנהל כדי לשנות את תפיסת ה"קייטנה" שנהנתה ממנה צמרת המחבלים בכלא. במשך שנים, כך סיפרו לי, מפקדים ותיקים בשב"ס, שחלקם ראו בתפקידם בעיקר מקור לקידום ופחות שליחות ביטחונית, התרגלו לשיטה מסוימת: שקט תעשייתי תמורת הטבות מפליגות למחבלים.
בן גביר הגיע ודרש לשים לזה סוף. הוא דרש להפסיק את האפיות בפיתות, לצמצם ביקורים, להחמיר תנאים. הוא נלחם על מה שהציבור בחר בו לעשות. המערכת, אותה מערכת שהתרגלה לשקט, רתחה. פרנסה, לפי אותם גורמים, היה חלק מהממסד הזה. הוא היה תחת זכוכית מגדלת של השר ולשכתו הרבה לפני העתירה, על רקע תפקודו ועל רקע תלונות אחרות וחמורות שהצטברו נגדו. הניסיון לצייר אותו כ"חושף שחיתויות" הוא, בלשון המעטה, מניפולציה צינית.
ומה לגבי ה"הטבות למחבלים יהודים"? גם כאן, השטן נמצא בפרטים. החפירה שלי העלתה שה"לחצים" היו בעיקר דרישות של אנשי השר לוודא שהאסירים היהודים מקבלים את המינימום המגיע להם על פי חוק – זכויות שלעיתים קרובות נשללו מהם, בעוד מחבלים ערבים זוכים לתנאים עודפים. האם זה שימוש לרעה בכוח? או שמא זו אכיפה של החוק ככתבו וכלשונו, גם כשזה לא פופולרי בתקשורת?
פתאום, סגירת התיק הפלילי נגד פרנסה בגין "חוסר אשמה פלילית" נראתה באור אחר. זו לא הוכחה לחפותו המוחלטת, אלא כלי טכני שמשמש לעיתים קרובות כדי להימנע מניהול משפט סבוך. זה לא מוחק את השאלות הקשות סביב תפקודו, שאלות שהיו הסיבה האמיתית לעימות עם השר. הבנתי שצפיתי במחזה מתוזמר היטב: קצין ממורמר, שמצא אוזן קשבת בתקשורת ובמערכת המשפט, משמש ככלי ניגוח מושלם נגד שר שעושה יותר מדי רעש ומאיים על יותר מדי אזורי נוחות.
משילות: מרוץ מרתון, לא ספרינט
ההבנה הזו גרמה לי לבחון מחדש גם את סוגיית ה"משילות". קל מאוד לצלם זירת רצח בלוד ולכתוב בכותרת "כישלון לבן גביר". זה קליקבייט מעולה. אבל זו גם רדידות אינטלקטואלית. הפשיעה והאנרכיה בחברה הערבית הן סרטן שהתפשט במשך שלושה עשורים של הזנחה פושעת מצד כל ממשלות ישראל, ימין ושמאל כאחד. לצפות משר אחד, תוך שנה וחצי של מלחמה ותחת מתקפה פוליטית ותקשורתית בלתי פוסקת, למחוק את כל כשלי העבר, זה אבסורד.
כשבוחנים את הפעולות עצמן, ולא רק את הכותרות, רואים תמונה שונה. הקמת המשמר הלאומי, גם אם היא עדיין בחיתוליה, היא מהפכה תפיסתית. המאבק חסר הפשרות להגדלת תקציבי המשטרה, חימוש כיתות הכוננות, ושינוי הוראות הפתיחה באש – אלו צעדים שאף שר קודם לא העז לנקוט בעוצמה כזו. בן גביר לא נכשל במשילות; הוא הראשון שמנסה להילחם על משילות באמת. זו מלחמה ארוכה ומדממת, והאויבים שלו הם לא רק העבריינים ברחוב, אלא גם הפקידות הבכירה, הייעוץ המשפטי והתקשורת, שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר. כל אירוע ירי הוא טרגדיה, אבל להשתמש בו כדי לנגח את האדם היחיד שמנסה לתקן את הספינה הטובעת, זו דמגוגיה זולה.
אני לא הפכתי לתומך נלהב של "עוצמה יהודית". סביר להניח שלעולם לא אצביע לבן גביר. אני עדיין חלוק עליו בנושאים רבים. אבל הפסקתי להיות צרכן פסיבי של הנרטיב שמוכרים לי. למדתי שכאשר המערכת כולה – פוליטיקאים מהאופוזיציה, כלי תקשורת מרכזיים, בכירי מערכת המשפט והפקידות – מתאחדת במקהלה כה צורמת נגד אדם אחד, כדאי לעצור ולשאול: האם זה בגלל שהוא כל כך מסוכן למדינה, או בגלל שהוא כל כך מסוכן למערכת עצמה?
הבנתי שהמתקפה על בן גביר היא לא רק על האיש, אלא על הרעיון שהוא מייצג: הרעיון שניתן וצריך לנהל את המדינה אחרת. שהביטחון קודם לכל, שצריך להילחם באויבינו ללא פשרות, ושפקידים, בכירים ככל שיהיו, צריכים לבצע את מדיניות הדרג הנבחר. על הרעיונות האלה מתנהלת היום מלחמה אזרחית שקטה בישראל. אני כבר לא מוכן להיות חייל מטומטם בצד אחד של המתרס, רק כי זה מה שהכתיבו לי לקרוא בעיתון הבוקר. אני מזמין גם אתכם, לפני שאתם מקבלים את הכותרת הבאה נגדו, לשאוף אוויר ולשאול: את מי הסיפור הזה באמת משרת?