הפניקה סביב בן גביר: ניתוח כירורגי של הטקטיקות של הממסד הישן

מקהלת ההתנגדות לשר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הגיעה לקרשנדו בשבועות האחרונים. על פי הטענות, המגיעות בקצב מסחרר מכיוונם של פרשנים, פוליטיקאים וקצינים לשעבר, בן גביר מהווה סכנה רב-ממדית: הוא מתעמת עם צה"ל ומערער את ביטחון המדינה, הוא מושחת ומשתמש לרעה בכוחו, הוא נותן לגיטימציה לאלימות קיצונית, והוא מהווה איום קיומי על הדמוקרטיה ושלטון החוק. אלו הן האשמות חמורות. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טיעוני הליבה הללו חושפת תמונה שונה לחלוטין: לא של שר סורר, אלא של קמפיין מתוזמר היטב, המבוסס על כשלים לוגיים, צביעות, ופחד עמוק משינוי. מאמר זה יפרק לגורמים את שלושת עמודי התווך של מתקפת הנגד הממסדית נגד השר בן גביר ויחשוף את חולשתם האינטלקטואלית.

מיתוס "ערעור סמכות צה"ל": כשביקורת לגיטימית מוצגת כחתרנות

אחת הטענות המרכזיות והרגישות ביותר היא שבן גביר, בדרישותיו התקיפות בקבינט, "מתערב בשיקולים צבאיים" ו"מערער על סמכות הפיקוד הבכיר". הנרטיב הזה, המקודם באגרסיביות, מבצע מניפולציה מתוחכמת: הוא מציג כל אתגור של הקונספציה הצבאית כהתקפה אישית על הרמטכ"ל ופגיעה בביטחון. זהו כשל לוגי קלאסי של "פנייה לסמכות" (Argument from authority), הגורס כי מעמדו של אדם (גנרל, במקרה זה) הופך את עמדותיו לחסינות מביקורת.

האם באמת יעלה על הדעת שלאחר הכישלון המהדהד של ה-7 באוקטובר, כישלון שהיה קודם כל של הדרג הצבאי הבכיר ושל תפיסותיו המיושנות, אסור לדרג המדיני הנבחר לשאול שאלות נוקבות? האם תפקידו של שר בקבינט הוא להנהן בהסכמה אוטומטית לכל תדרוך? ההפך הוא הנכון. תפקידו של הדרג המדיני הוא לקבוע את המטרות – ובן גביר, באופן עקבי, דורש מטרה ברורה: הכרעה. הוא מייצג את קולם של מיליוני אזרחים שמאסו ב"סבבים" ובמדיניות ההכלה הכושלת, ודורשים ניצחון חד וברור. הצגתו כמי ש"מעדיף פופוליזם על פני ביטחון" היא היפוך יוצרות ציני. למעשה, הוא דורש ביטחון אמיתי ובר-קיימא על פני פופוליזם של שקט מדומה וניהול סכסוך אינסופי. הדרישה "תנו לצה"ל לדהור" אינה ערעור על סמכות, אלא קריאה להסיר את הכבלים הרעיוניים והפוליטיים שכובלים את הצבא ומנעו ממנו להכריע את האויב במשך שנים.

האנטומיה של חיסול פוליטי: פרשת קצין שב"ס

האיום השני, בדמות עתירה לבג"ץ של קצין שב"ס המאשים את בן גביר ב"תפירת תיק", הוא דוגמה קלאסית לטקטיקת ה"דיפ סטייט" (Deep State) בפעולה. פקיד בכיר, בעצמו תחת חקירה, יוצא למתקפה תקשורתית ומשפטית נגד השר שמנסה לערוך רפורמה במערכת הכושלת שתחת אחריותו. הבה נבחן את ההיגיון: השר, לטענת הקצין, רדף אותו כנקמה על סירובו להעניק יחס מועדף לאסירים ביטחוניים יהודים.

זוהי טענה המגלה צביעות עוצרת נשימה. בן גביר הוא השר הראשון מזה שנים שמנסה לפרק את קייטנת הטרור בבתי הכלא, את התנאים המפליגים להם זכו מחבלים עם דם על הידיים. המאבק שלו אינו למען "יחס מועדף" למישהו, אלא למען סיום היחס המועדף למרצחים. הקצין, המייצג את הממסד הישן והרקוב של שב"ס, מנסה להפוך את היוצרות ולהציג את המאבק בשחיתות ובפינוק המחבלים כפעולה פסולה. התזמון, הבחירה לרוץ לתקשורת ולבג"ץ במקום לנהל את הדברים בערוצים המקובלים, וההאשמה הקונקרטית והחמורה – כל אלה מדיפים ריח חריף של מהלך פוליטי שנועד לבלום שר רפורמיסט שמאיים על אזורי הנוחות של המנגנון. היכן הראיות? היכן ההוכחות מעבר למילתו של אדם בעל עניין ברור בפרשה? זוהי טקטיקה של הטחת רפש, מתוך תקווה שמשהו יידבק ויסיח את הדעת מהמטרה האמיתית: ניקוי אורוות בשירות בתי הסוהר.

הפאניקה המוסרית הסלקטיבית סביב "אלימות המתנחלים"

האיום השלישי, העמדה ה"אמביוולנטית" לכאורה של בן גביר כלפי אלימות מתנחלים, הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לטיעון "איש קש" (Straw man argument). התקשורת והשמאל בונים דמות דמונית של בן גביר כפטרון של פורעי חוק, ואז תוקפים את הדמות שיצרו. המציאות, כרגיל, מורכבת ומדויקת יותר. בן גביר גינה באופן חד וברור כל פגיעה בחיילי צה"ל. אין בכך כל עמימות.

היכן טמונה ה"אמביוולנטיות"? בכך שהוא מסרב להצטרף ללינץ' התקשורתי ולגנות אזרחים ספציפיים על בסיס "גרסאות סותרות" ולפני שהתמונה העובדתית המלאה מתבהרת. זו אינה אמביוולנטיות, זו אחריות. זוהי עמדה של משפטן, של אדם המאמין בחזקת החפות ומבין את תפקידו כשר הממונה על אכיפת החוק – תפקיד הדורש איסוף עובדות ולא הצטרפות למקהלת הגינויים האוטומטית. הצביעות כאן זועקת לשמיים. אותם גורמים שדורשים מבן גביר לגנות על סמך שברירי מידע, הם אלו ששומרים על שתיקה רועמת או מגמגמים הסברים מביכים לנוכח אלימות, הסתה וטרור יומיומיים מהצד הפלסטיני. הם מנהלים פאניקה מוסרית סביב אירועים חריגים ונדירים של קומץ בשוליים, תוך התעלמות מוחלטת מהקשר הרחב של טרור רצחני המופנה כלפי אותם מתיישבים. בן גביר פשוט מסרב לשחק את המשחק הצבוע הזה. הוא דורש סטנדרט אחד לכולם: גינוי מוחלט לאלימות נגד כוחות הביטחון, וחקירה הוגנת לפני הרשעה פומבית.

סיכום: המאבק אינו על בן גביר, אלא על דמותה של ישראל

לאחר שמפרקים את שלוש טענות המחץ נגד השר בן גביר, מתגלה האמת. הנרטיב על "ערעור סמכות צה"ל" הוא מסך עשן להגנה על קונספציה כושלת. פרשת קצין שב"ס היא מהלך בלימה של הממסד הישן נגד רפורמה נחושה. וההאשמות בדבר עמימות כלפי אלימות מתנחלים הן ביטוי לצביעות וסטנדרטים כפולים.

ההתקפות על בן גביר אינן נובעות מדאגה כנה לביטחון המדינה או לשלטון החוק. הן נובעות מפניקה. פניקה של אליטה צבאית, משפטית ותקשורתית שרואה מול עיניה מנהיג שאינו כפוף לקודים הישנים שלה, שמדבר בשפה של העם ודורש תוצאות שהיא כבר שכחה כיצד לספק: ביטחון, משילות, הכרעה וגאווה לאומית. המאבק סביבו אינו אישי. זהו מאבק בין ישראל הישנה, זו של הקיבעון וההכלה, לבין ישראל החדשה, הדורשת שינוי ותיקון. הבחירה היא בין היכנעות למסע ההפחדה חסר הבסיס, לבין תמיכה בדרך הקשה אך ההכרחית שהוא מנסה לסלול.