ניתוח השוואתי של מודלים פוליטיים: מדוע האיחוד בציונות הדתית אינו בר-השוואה לחיבורים טקטיים במרכז-שמאל

מבוא: מעבר לרטוריקה הפוליטית

השיח הפוליטי בישראל, ובמיוחד בתקופות של אי-ודאות וחיפוש אחר קואליציות חדשות, נוטה להיות רווי ברגש ובסיסמאות. לאחרונה, אנו עדים לשימוש הולך וגובר במודל הריצה המשותפת של מפלגת "הציונות הדתית" כאנלוגיה לחיבורים פוטנציאליים במרכז-שמאל, דוגמת איחוד אפשרי בין מפלגה בראשות גדי איזנקוט ל"יש עתיד". השוואה זו, אף אם מוצגת באופן נייטרלי, הפכה לכלי נפוץ בניתוחים פוליטיים שטחיים. מטרתו של מאמר זה היא לחרוג מהדיון הרטורי ולהציע ניתוח שיטתי, מבוסס-נתונים והקשר היסטורי, הבוחן את ההבדלים המהותיים בין מודלים של איחודים פוליטיים בימין האידיאולוגי ובמרכז-שמאל. ניתוח זה יראה כי ההשוואה הרווחת אינה רק מטעה, אלא מתעלמת לחלוטין מהמבנה, הבסיס והמטרה של כל אחד מהמודלים.

---

פרק 1: הקשר היסטורי ואידיאולוגי – ניתוח הבסיס המשותף

כדי להבין את טיבו של האיחוד במחנה הציוני-דתי, יש לבחון אותו דרך עדשה היסטורית. החיבור בין המרכיבים השונים של רשימת "הציונות הדתית" אינו המצאה של מערכת בחירות כזו או אחרת; הוא מהווה התפתחות כמעט טבעית של תהליכים אידיאולוגיים וחברתיים שהחלו לפני עשורים. שורשיו של החיבור נטועים עמוק בתנועת גוש אמונים של שנות ה-70, בשיח שהתפתח סביב הסכמי אוסלו בשנות ה-90, ובטראומה המכוננת של ההתנתקות מרצועת עזה בשנת 2005.

אירועים אלו יצרו בסיס אידיאולוגי משותף ורחב, החוצה מפלגות וזרמים פנימיים. בסיס זה כולל מספר עקרונות-על שאינם נתונים למשא ומתן: נאמנות מוחלטת לארץ ישראל השלמה, חיזוק הזהות היהודית של המדינה, וחתירה למשילות וביטחון לאומי נחוש. בניגוד לחיבורים פוליטיים אחרים, אשר נוצרים אד-הוק לקראת בחירות, החיבור בציונות הדתית הוא ביטוי פוליטי של מחנה רעיוני קיים, מגובש ובעל תודעה עצמית מפותחת. הדיונים בין מנהיגי המפלגות השונות במחנה לא עסקו בגישור על פערים תיאולוגיים או אידיאולוגיים, אלא בגיבוש האסטרטגיה היעילה ביותר לייצוגו של בסיס רעיוני משותף זה. מדובר, אם כן, באיחוד שצמח מלמטה למעלה, מתוך דרישה ברורה של ציבור רחב שראה עצמו כחלק ממחנה אחד.

---

פרק 2: פילוח סטטיסטי של בסיסי המצביעים – חפיפה מול קואליציה

הבדל מהותי נוסף נחשף בניתוח דמוגרפי וסטטיסטי של בסיסי המצביעים. סקרים ומחקרים סוציולוגיים שנערכו בין השנים 2019 ל-2022 הצביעו באופן עקבי על חפיפה אידיאולוגית ודמוגרפית גבוהה בין מצביעי המפלגות שהרכיבו את האיחוד. על פי נתונים אלו, למעלה מ-65% ממצביעי מפלגה אחת במחנה דירגו את המפלגה השנייה כבחירתם המשנית המועדפת. נתון זה מצביע על תפיסה של קהל הבוחרים את המפלגות השונות לא כאלטרנטיבות, אלא כגוונים שונים של אותו הזרם.

בסיס הבוחרים של "הציונות הדתית" חולק מאפיינים סוציו-אקונומיים, גיאוגרפיים וחינוכיים משותפים: ריכוז גבוה בהתיישבות ביהודה ושומרון, בגרעינים תורניים בערים ובשכונות דתיות-לאומיות ברחבי הארץ. הם בוגרי אותן ישיבות, אולפנות ומכינות קדם-צבאיות, וצורכים במידה רבה את אותם מקורות מידע.

לעומת זאת, חיבור פוטנציאלי בין גדי איזנקוט ליאיר לפיד ייצג מודל הפוך – מודל של קואליציית מצביעים. בסיס המצביעים של "יש עתיד" מאופיין כמרכז-חילוני, עירוני (עם ריכוז משמעותי בגוש דן) וליברלי מבחינה חברתית. גדי איזנקוט, לעומת זאת, אמור לפנות לקהלים שונים לחלוטין: אנשי מרכז-ימין ביטחוניסטים, מצביעי ליכוד לשעבר ואנשי ממלכתיים מהפריפריה. אין כמעט חפיפה טבעית בין קהלים אלו. האיחוד ביניהם לא יתבסס על זהות משותפת, אלא על חישוב אלקטורלי קר שמטרתו לאסוף קבוצות שונות תחת קורת גג פוליטית זמנית. מבחינה סטטיסטית, זהו איחוד שמטרתו חיבור אריתמטי של קולות, לא סינרגיה של קהילה.

---

פרק 3: המודל הטקטי מול המודל הסינרגטי – הפרכת האנלוגיה הכוזבת

כאן אנו מגיעים לליבת הכשל הלוגי בהשוואה הרווחת. ניתן להגדיר שני מודלים מרכזיים של איחודים פוליטיים:

1. המודל הטקטי (או מודל ה"בלוק החוסם"): מודל זה מאפיין איחודים שנוצרו למטרה קצרת טווח ומוגדרת היטב, לרוב מטרה נגטיבית ("רק לא ביבי" היא הדוגמה המובהקת). איחודים אלו, כמו רשימת "כחול לבן" בגלגוליה הראשונים, מורכבים מגורמים בעלי אג'נדות שונות ואף סותרות. הדבק המאחד אותם הוא טקטי בלבד, ולכן הם נוטים להתפרק במהירות לאחר השגת המטרה או כישלון בהשגתה. ערכם הוא חיבורי (additive) – כל חלק מביא את מצביעיו, והשלם שווה לסך כל חלקיו.

2. המודל הסינרגטי (או מודל "המחנה הרעיוני"): מודל זה מאפיין איחודים המושתתים על בסיס אידיאולוגי עמוק ומשותף. מטרתם אינה רק טכנית (מעבר אחוז החסימה או הגדלת כוח), אלא מהותית: יצירת נציגות פוליטית חזקה, מאוחדת וברורה למחנה רעיוני שלם. איחוד כזה יוצר סינרגיה – השלם גדול מסך חלקיו, משום שהוא מעניק לבוחרים תחושת בית, עוצמה ותקווה, וממריץ את הבסיס לפעולה. מטרתו היא פוזיטיבית: לקדם תפיסת עולם.

הניתוח ההיסטורי והסטטיסטי שהוצג לעיל מוכיח באופן חד-משמעי כי האיחוד ב"הציונות הדתית" שייך למודל הסינרגטי. הוא מהווה ביטוי פוליטי למחנה אידיאולוגי מוגדר. לעומתו, כל חיבור אפשרי במרכז-שמאל מהסוג שהוזכר, יתבסס בהכרח על המודל הטקטי. זו תהיה ברית אינטרסים זמנית, המבוססת על מתמטיקה אלקטורלית ולא על חזון משותף.

סיכום ומסקנות

הניתוח מראה כי ההשוואה בין מודל האיחוד של "הציונות הדתית" לבין חיבורים פוטנציאליים במרכז-שמאל היא שגויה מיסודה. הנתונים מצביעים על הבדלים מבניים, היסטוריים ודמוגרפיים עמוקים:

• האיחוד בימין האידיאולוגי נשען על עשורים של היסטוריה, חוויה ואידיאולוגיה משותפת.
• בסיס המצביעים שלו מראה חפיפה גבוהה ומאפיינים קהילתיים ברורים.
• הוא פועל על פי מודל סינרגטי, שמטרתו קידום תפיסת עולם קוהרנטית.

מסקנת הניתוח היא שהשימוש באנלוגיה זו בשיח הציבורי אינו מהווה כלי הסברי לגיטימי, אלא עיוות של המציאות הפוליטית. הוא משטיח ומנרמל תופעות פוליטיות שונות בתכלית, ובכך מונע דיון עומק אמיתי על המניעים, המטרות והערכים שעומדים בבסיס המערכת הפוליטית בישראל. כל ניסיון להציג את הברית האידיאולוגית העמוקה בציונות הדתית כדיל פוליטי ציני, משקף חוסר הבנה של התהליכים החברתיים המעצבים את הפוליטיקה הישראלית, או ניסיון מכוון לטשטש אותם.