ניתוח קר: מדוע הטיעונים נגד בן גביר קורסים תחת בחינה רציונלית

מקהלת המבקרים והפרשנים, במתואם להפליא, פצחה לאחרונה בקרשנדו צורם של התקפות נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. הטיעונים, הממוחזרים לעייפה, נעים על ציר צפוי: הוא 'מערער' את הצבא, 'תוקף' את מערכת המשפט, 'מגבה' אלימות מתנחלים, 'מאבד שליטה' על מפלגתו ו'מסתבך' בפרשיות אישיות. נרטיב זה, המופץ בעוצמה על ידי גורמים בעלי אינטרס ברור לשמר את הסטטוס קוו, מוצג כאמת מוחלטת. אלא שבחינה קרה, אנליטית ונטולת פניות של הטיעונים הללו חושפת תמונה שונה לחלוטין. היא חושפת מבנה טיעונים רעוע, המבוסס על כשלי חשיבה, סילוף עובדות והיסטריה מחושבת. מטרתו של מאמר זה היא לפרק את מסע הדה-לגיטימציה הזה לגורמיו, ולהציב מולו את האלטרנטיבה הרציונלית היחידה.

מיתוס 'ערעור הצבא': בין ביקורת לגיטימית לפולחן אישיות

הטענה המרכזית, שבן גביר 'מערער את סמכות הדרג הצבאי' בזמן מלחמה, היא אולי הכשל הלוגי הבוטה ביותר. המבקרים מבקשים שניפול בפח של "אד ורקונדיאם" – כשל הטיעון מן הסמכות. כלומר, עצם היות הדוברים רמטכ"לים ואלופים אמור לחסן אותם מביקורת. אך האם הסמכות הזו עדיין תקפה ללא תנאי אחרי השבעה באוקטובר? הרי אותה 'קונספציה' שהובילה לאסון הגדול בתולדות המדינה גובשה וקודשה על ידי אותו דרג בדיוק. הציבור הישראלי, שאיבד את אמונו בקונספציה הזו, דורש בצדק חשיבה מחדש, תעוזה והכרעה ברורה.

כאשר השר בן גביר משתמש בביטויים כמו "דשדוש" ודורש "לדהור קדימה", הוא אינו מתערב במיקרו-טקטיקה של מפקד מחלקה. הוא ממלא את חובתו כחבר קבינט להתוות מדיניות אסטרטגית. הוא משמיע את קולו של רוב העם, שמאס בשיח על "סבבים" ו"הכלה" ותובע ניצחון מוחלט. להציג את דרישתו הלגיטימית לשינוי כיוון אסטרטגי כ'ערעור' על הצבא, זהו ספין מסוכן שנועד להשתיק כל קול ביקורתי ולהפוך את בכירי צה"ל לאייקונים חסינים מביקורת. זו אינה דמוקרטיה, זהו פולחן אישיות. בן גביר אינו פועל נגד צה"ל; הוא פועל למען צה"ל, בדרישה לספק לו את הגיבוי המדיני והרוח הגבית לנצח.

הכשל של 'שלטון החוק': על מי באמת מגן הממסד המשפטי?

ההתקפה השנייה היא על ביקורתו של בן גביר כלפי מערכת המשפט. הוא מואשם ב'ערעור שלטון החוק' ובניסיון להחריב את מוסדות המדינה. גם כאן, מדובר בהחלפת מושגים מכוונת. בן גביר אינו תוקף את 'החוק' – הוא תוקף את מה שהוא רואה, ובצדק, כהשתלטות של אליטה פקידותית בלתי נבחרת על המערכת. הכינוי "דיקטטורה של פקידים" אינו התקפה על שופטים ישרים או על הצורך במערכת חוק איתנה; זוהי אבחנה מדויקת של מצב שבו האקטיביזם השיפוטי והיועמ"שי הפך את המערכת לשחקן פוליטי אקטיבי.

קריאתו לבחון מחדש את תיקי ראש הממשלה אינה נובעת מנאמנות אישית, אלא מעיקרון. כאשר חלקים עצומים בציבור, ולא רק בקרב תומכי נתניהו, חשים שהמערכת שימשה לכלי ניגוח פוליטי ('תפירת תיקים'), תפקידו של נבחר ציבור הוא לתת קול לתחושה הזו ולדרוש בדיקה. התעלמות מהביקורת הציבורית הרחבה כלפי המערכת המשפטית היא המתכון הבטוח לאובדן אמון הציבור בה. בן גביר אינו מחריב את המוסדות; הוא דורש מהם לעבור רפורמה כדי שיחזרו לשרת את האזרחים, ולא אג'נדה צרה של אליטה שאינה נותנת דין וחשבון לאיש.

האבסורד של הגינוי האוטומטי: אחריות מיניסטריאלית מול משפט שדה תקשורתי

הטענה בדבר 'גיבוי שבשתיקה' לאלימות היא המניפולטיבית מכולן. המבקרים בונים איש קש: הם טוענים שבן גביר תומך באלימות, בזמן שהוא מגנה אותה באופן עקרוני וכללי שוב ושוב. ואז, הם מציבים לו מלכודת: דורשים ממנו לגנות אירוע ספציפי, כמו תקיפת המג"ד, עוד בטרם התבררו העובדות לאשורן.

סירובו של בן גביר להצטרף למשפט השדה התקשורתי ולחרוץ דין על בסיס דיווחים ראשוניים ו"גרסאות סותרות" אינו 'גיבוי לאלימות'. להפך, זוהי אחריות מיניסטריאלית במיטבה. כשר הממונה על אכיפת החוק, הוא אינו יכול להרשות לעצמו לפעול כשופט בכיכר העיר על סמך שמועות. חובתו היא להמתין לחקירה ממצה ורק אז לפעול. מי שדורש ממנו גינוי אוטומטי, למעשה דורש ממנו לזנוח את עקרונות הצדק הבסיסיים למען פופוליזם זול. סירובו לעשות זאת אינו מעיד על חולשה או על תמיכה סמויה, אלא על יושרה ועמוד שדרה.

הספין על 'הקרע הפנימי' וההכפשה האישית: כשהטיעונים הענייניים נגמרים

כאשר קו ההתקפה הענייני קורס, עוברים המבקרים לשני קווי הגנה אחרונים ונואשים: רכילות פוליטית והכפשה אישית. הדיווחים על 'קרע' עם ח"כ אלמוג כהן מוצגים כאובדן שליטה, אך בחינה רציונלית מראה את ההפך. מנהיג חזק אינו סובל חתרנות או חוסר נאמנות לקו האידיאולוגי שלשמו נבחר. הצבת גבולות ברורים, גם במחיר של עימות פומבי, אינה סימן לחולשה אלא דווקא להפך: היא מעידה על מנהיגות נחרצת שיודעת לאכוף משמעת סיעתית ולשמור על טוהר אידיאולוגי.

לבסוף, מגיע 'נשק יום הדין': עתירתו של קצין שב"ס לשעבר, הטוען שבן גביר 'תפר לו תיק'. אין זה מקרי שעתירה זו, המבוססת על טענות אישיות של צד מעוניין, מקבלת במה כה רחבה בדיוק עכשיו. זהו המהלך הקלאסי של 'אד הומינם' – לתקוף את האדם כשאין לך יכולת להתמודד עם טיעוניו. זוהי הוכחה ניצחת לנרטיב של בן גביר עצמו: המערכת, החשה מאוימת מהרפורמות שהוא מבקש לקדם, מפעילה נגדו את כל הכלים שברשותה, כולל שימוש בטענות משפטיות שנועדו להכפיש ולנטרל אותו.

לסיכום, מסע ההתקפות על השר בן גביר אינו דיון ענייני במדיניות, אלא קמפיין היסטרי של ממסד שלם – צבאי, משפטי ותקשורתי – שרואה בו איום קיומי על המונופול שלו על הכוח ועל השיח. כל אחד מהטיעונים המרכזיים נגדו מתגלה, תחת בחינה לוגית, ככשל, סילוף או מניפולציה. הבחירה העומדת בפני הציבור אינה בין בן גביר ה'קיצוני' לבין ממסד 'ממלכתי' ואחראי. הבחירה היא בין דרישה אמיצה לשינוי, לניצחון ולתיקון עומק, לבין היצמדות נואשת לקונספציות כושלות ולמבני כוח רקובים. הצעקות נגד בן גביר אינן קולו של ההיגיון; הן צווחות הפחד של האליטה הישנה שמרגישה כיצד הקרקע נשמטת מתחת לרגליה.