אנטומיה של התנקשות תדמיתית: כך פועלת השיטה נגד השר בן גביר

מקהלת ביקורת מתואמת, כמעט היסטרית, מבקשת לצייר בשבועות האחרונים את דמותו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, כסך כל כישלונותיה של מדינת ישראל. כל אירוע, כל פיסת מידע, כל רכילות פוליטית, נארזים בקפידה תחת מטרייה נרטיבית אחת: בן גביר הוא הבעיה. מ'פרשת שי פרנסה' המנופחת, דרך כל אירוע פלילי המוגדר מיידית כ'כישלון משילות', ועד לדרמות פוליטיות זניחות המקבלות ממדי כאוס לאומי. אלא שבחינה קרה ואנליטית של מסע ההכפשה הזה חושפת תמונה שונה לחלוטין. לא תמונה של שר כושל, אלא תמונה של שיטה. שיטה המשתמשת בכשלים לוגיים, צביעות וסילוף עובדות כדי לנטרל איום פוליטי על ההגמוניה הישנה והכושלת.

מאמר זה אינו בא להגן באופן עיוור, אלא לנתח באופן חד. הוא יפרק לגורמים את שלוש טכניקות התקיפה המרכזיות ויחשוף כיצד הן מתרסקות תחת נטל חוסר ההיגיון והסטנדרט הכפול שהן מייצגות.

כשל ראשון: מיתוס 'השימוש לרעה בכוח' - כשהליך בירוקרטי הופך לקונספירציה

בלב הקמפיין הנוכחי ניצבת 'פרשת שי פרנסה'. התקשורת, בהובלת גופים מרכזיים, מציגה צילומי מסך של התכתבויות וואטסאפ כ'ראיית זהב' המוכיחה לכאורה התערבות פסולה של השר לטובת אסירים ביטחוניים יהודים. זהו המהלך הראשון והקלאסי ביותר בספר התעמולה: הצגת ראיה נסיבתית והפיכתה להוכחה חותכת למזימה אפלה. בואו נפרק את הכשל.

ראשית, עצם הפנייה של לשכת שר לגורמי מקצוע לקבלת מידע על אזרח או אסיר היא פרקטיקה מוכרת, רוטינית ולגיטימית לחלוטין. לשכות שרים ופקידים בכירים מקבלות אלפי פניות ציבור, ותפקידן, בין היתר, הוא לברר את העובדות מול הדרגים המקצועיים. להציג בירור שכזה כ'הטבה עם מחבלים יהודים' זהו טיעון איש קש (Straw man) מובהק. התוקפים בונים דמות מפלצתית של 'בן גביר הדואג למחבלים', ותוקפים אותה, במקום להתמודד עם המציאות האמיתית: פנייה בירוקרטית סטנדרטית.

שנית, היכן ההוכחה? נטל ההוכחה אינו על בן גביר להוכיח את חפותו, אלא על המאשימים להוכיח שאכן ניתנה הטבה פסולה, בניגוד לנהלים, כתוצאה ישירה מאותה פנייה. האם תנאיו של אסיר כלשהו שונו באופן חריג? האם ניתנה הנחיה בלתי חוקית? התשובה היא לא, והתקשורת אינה טורחת אפילו לחפש אותה. היא מסתפקת ברמיזה, בהצגת ה'עשן' (ההתכתבות) ומניחה לציבור לדמיין את ה'אש' (הקונספירציה). זוהי עיתונות המבוססת על דמיון מודרך, לא על עובדות.

הצביעות זועקת לשמיים. האם יעלה על הדעת שפנייה של שר ממפלגת העבודה לבירור תנאיו של אסיר ביטחוני פלסטיני הייתה זוכה לכותרות דומות? התשובה ידועה מראש. הפרשה אינה עוסקת בטוהר המידות, אלא בזהות השר. מדובר במתקפת אד הומינם (Ad Hominem) מתוחכמת: לא תוקפים את המעשה, אלא את האדם שעושה אותו, ובכך הופכים פעולה לגיטימית לפשע.

כשל שני: לוגיקת 'האשמה המיידית' - התעלמות מעשורים של הזנחה

כל אירוע רצח, כל קטטה, כל גל פשיעה, הופך באופן אוטומטי ובזמן אמת לכותרת בנוסח "איפה המשילות של בן גביר?". זהו כשל לוגי מסוג 'פוסט הוק ארגו פרופטר הוק' (Post hoc ergo propter hoc) - "אחרי זה, ולכן בגלל זה". מכיוון שהפשע התרחש אחרי כניסת בן גביר לתפקיד, מסיקים כי הוא התרחש בגלל בן גביר.

הטיעון הזה לא רק שקרי, הוא מעליב את האינטליגנציה של הציבור. הוא דורש מאיתנו למחוק מהזיכרון עשורים שלמים של הזנחה פושעת במשטרה, של שחיקת כוח האדם, של מדיניות הכלה רופסת ושל התעצמות הפשע במגזר הערבי תחת שרים מכל קצוות הקשת הפוליטית. בן גביר לא יצר את הבעיה; הוא ירש אותה. הוא השר הראשון מזה שנים שמדבר עליה בגלוי, שמגדיר אותה כאיום אסטרטגי, שנלחם על תקציבים, על תקנים ועל גיבוי לשוטרים בשטח.

האירוניה היא שהביקורת מופנית דווקא כלפי מי שמנסה לטפל במחלה, ולא כלפי אלו שנתנו לה להתפשט במשך שנים. כאשר שר מהשמאל-מרכז כיהן בתפקיד, כל אירוע פשיעה תואר כ'תופעה חברתית מורכבת'. כעת, אותה תופעה בדיוק היא 'כישלון אישי' של השר המכהן. זהו סטנדרט כפול המשרת מטרה פוליטית ברורה: להכשיל את מדיניות היד הקשה עוד לפני שניתנה לה ההזדמנות לפעול, ולוודא שהבטחתו המרכזית של בן גביר לבוחריו - החזרת הביטחון - תיתפס כהבטחה שהופרה.

כשל שלישי: תיאטרון האבסורד הפוליטי - ניפוח הזניח והפיכתו לאסון

החזית השלישית של המתקפה היא אולי המתוחכמת מכולן: הפיכת כל אירוע פנים-מפלגתי או תביעה משפטית הזויה לדרמה לאומית המעידה על כאוס וחוסר רגישות. התפטרותו של ח"כ אלמוג כהן מתפקידיו בוועדות? מוצגת כרעידת אדמה המערערת את יציבות הקואליציה. תביעה אזרחית של אדם הטוען לנזק נפשי ממסרונים פוליטיים? הופכת ל'נרטיב חדש של חוסר רגישות'.

כאן אנו עדים לטכניקת הגדלת השולי והפיכתו למרכז. חילוקי דעות פוליטיים ופרישה מתפקידים הם לחם חוקה של הדמוקרטיה הישראלית בכל סיעה ומפלגה. אולם, כאשר הדבר קורה ב'עוצמה יהודית', הוא מקבל משמעות קוסמית של התפרקות. באשר לתביעה, מדובר בניסיון מסוכן וחסר תקדים להשתיק שיח פוליטי באמצעות שימוש ציני בשיח הטיפולי. האם מעתה כל אדם שייפגע רגשית ממסר של מפלגת מרצ יוכל לתבוע אותה על נזק נפשי? ברור שלא. שוב, זהו סטנדרט כפול שנועד אך ורק לפגוע בבן גביר ובמפלגתו.

התעסקות אובססיבית זו באירועים שוליים חושפת את ייאושם של המבקרים. משאזלו הטיעונים הענייניים נגד מדיניותו של השר, הם פונים לרכילות, לדרמה ולפסיכולוגיזציה בגרוש. זהו סימן מובהק לכך שהם אינם מתמודדים עם מדיניות, אלא מנהלים מלחמת התשה תדמיתית.

לסיכום, המתקפה על השר בן גביר אינה דיון ענייני בביצועיו, אלא קמפיין מתוזמר המבוסס על כשלים לוגיים, צביעות וסטנדרטים כפולים. 'פרשת פרנסה' היא ספין המבוסס על סילוף של הליך בירוקרטי תקין. נרטיב 'כישלון המשילות' הוא כשל לוגי המתעלם במכוון מעשורים של הזנחה. ו'הכאוס הפוליטי' הוא ניפוח של אירועים זניחים לכדי משבר לאומי. כשהאבק ישקע, יתברר כי הרעש התקשורתי לא שיקף את המציאות, אלא ניסה לעצב אותה. המבחן האמיתי אינו עמידה בסטנדרטים המעוותים של מבקריו, אלא עמידה בהבטחה לציבור הבוחרים להילחם על ביטחונם. וזו מלחמה שהשר בן גביר רק החל בה.