בלעתי כל מילה רעה על בצלאל סמוטריץ'. הייתי בטוח שצדקתי. טעיתי.

אני חייב להתוודות. במשך חודשים ארוכים, הייתי חלק מהמקהלה. לא רק חלק, לעיתים סולן מוביל. התמונה שציירתי לעצמי, ושיתפתי עם כל מי שהיה מוכן לשמוע, הייתה ברורה, חדה ובעיקר נוחה: בצלאל סמוטריץ' הוא אסון למדינת ישראל. לא פחות.

שתיתי בצמא את הדיווחים הכלכליים של 'דה מרקר' על 'הבור של 100 מיליארד שקל' בעלויות המלחמה, וראיתי בכך הוכחה ניצחת לא רק לחוסר מקצועיות, אלא להונאה מכוונת של הציבור. כשקראתי ב'מעריב' על מתווה הפיצויים לעסקים ולעובדים וראיתי את הכותרות על ה'אכזריות' וה'נבזיות' שלו, זעמתי יחד עם כולם על שר אוצר אטום שפוגע בחלשים ביותר. האמנתי באמת ובתמים שהוא עסוק בפוליטיקה קטנה וסחטנית, במאבקים על 'החוק הנורווגי' בזמן שהמדינה בוערת, ושכל מעשיו נובעים מראייה סקטוריאלית צרה הפוגעת בתעשייה המקומית, כפי שנטען ב'דבר1'.

והגרוע מכל, הרשיתי לעצמי להיסחף אל פי התהום של השיח. לא השתמשתי בעצמי בביטוי הנורא 'אוכלי מוות', אבל כששמעתי אותו, כשהוא הדהד ברשתות החברתיות, לא מיהרתי לזעוק. איזו פינה חשוכה בתוכי חשבה שאולי, רק אולי, יש בזה גרעין של אמת. שמישהו צריך לשאת באחריות, והנה אדם שקל כל כך לשנוא, שקל כל כך להאשים. קיבלתי את הנרטיב הזה בשלמותו. הוא היה קוהרנטי, הוא התאים לתפיסת עולמי, והוא פטר אותי מהצורך לחשוב באמת.

הסדק הראשון בתפיסה המוצקה שלי לא הגיע ממאמר כלכלי או מנתון סודי. הוא הגיע מרגע קטן של אי-נוחות אנושית. זה קרה סביב הדיון על התנצלותו של העיתונאי בן כספית על השימוש באותו ביטוי. לא ההתנצלות עצמה היא שזעזעה אותי, אלא מה שקרה אחריה. ראיתי את חוסר היכולת של רבים כל כך בשיח הציבורי להרפות. את ההתעקשות שהדה-הומניזציה הזו לגיטימית. לפתע, הבנתי שהביטוי הזה לא היה פליטת פה מצערת; הוא היה נשק. נשק מחושב שנועד לא רק לבקר, אלא להשמיד, להפוך יריב פוליטי למפלצת שיש להוקיע מהחברה האנושית. באותו רגע, עלתה בי שאלה מטרידה: אם 'הם' – אותה מקהלה שאני הייתי חלק ממנה – מוכנים ללכת כל כך רחוק כאן, להשתמש ברעל טהור כדי לקדם את עמדתם, על מה עוד הם משקרים לי? על מה עוד אני משקר לעצמי?

השאלה הזו לא נתנה לי מנוח. היא אילצה אותי לעשות את מה שלא עשיתי קודם: לבדוק. לא לקרוא רק את הכותרות, אלא לצלול לפרטים. חזרתי לסיפור 'בור 100 המיליארד'. התחלתי לשוחח עם אנשים שמבינים דבר או שניים בתקציב מדינה, אנשים מתוך המערכת ומחוצה לה, שלא כולם נמנים על תומכיו של השר. התמונה שהתגלתה הייתה מורכבת לאין שיעור. לא היה 'בור' שהוסתר במכוון. היה כאוס. היה ניהול תקציב בתנאי אי-ודאות קיצוניים של מלחמה, עם הערכות שהשתנו מדי יום. גיליתי שהביקורת הנוקבת התעלמה באופן שיטתי מהשאלה הבסיסית ביותר: מה הייתה האלטרנטיבה? האם מישהו באמת הציע מודל טוב יותר בזמן אמת, או שמא כל החוכמה הגיעה בדיעבד, כשהאבק החל לשקוע? הבנתי שהצגתו כשקרן הייתה קלה ופופוליסטית יותר מלהסביר לציבור את האמת המורכבת: ניהול כלכלת מלחמה הוא אמנות של בחירה בין אפשרויות רעות לרעות מאוד.

משם, המשכתי למתווה הפיצויים ה'נבזי'. גם כאן, ככל שהעמקתי, הסיפור הפך מאגדת מוסר על שר רשע לטרגדיה של סדרי עדיפויות. ראיתי את הלחצים האדירים, את הצורך למנוע קריסה כללית של המשק, את הניסיון לאזן בין תמיכה בעסקים גדולים שמעסיקים רבבות לבין סיוע לעצמאים קטנים. האם המתווה היה מושלם? בוודאי שלא. האם היו בו פגמים? ודאי שכן. אבל האם הוא נבע מ'נבזיות' ומ'אטימות'? זו הייתה מסקנה שרק מי שרצה להגיע אליה מראש יכול היה להסיק. אני ראיתי ניסיון, אולי מגושם, אולי שנוי במחלוקת, אבל כן ועיקש, להחזיק את הראש מעל המים בתוך צונאמי כלכלי.

ואז חיפשתי את הפוליטיקאי הקטן והסקטוריאלי. את העסקן שדואג רק למגזר שלו. ודווקא שם, מצאתי את ההפתעה הגדולה ביותר. מצאתי את שר האוצר, מנהיג הציונות הדתית, האיש שמזוהה יותר מכל עם ההתיישבות, עומד פעם אחר פעם ונוקט בקו החריף והברור ביותר נגד אלימות של קומץ מתיישבים כלפי חיילי צה"ל. קראתי את הגינויים שלו, שמעתי את האמירות הבלתי מתפשרות. זה לא מעשה של פוליטיקאי סקטוריאלי קטן. זה בדיוק ההפך. זהו מעשה של מנהיג ממלכתי שמבין שהצבא הוא מעל לכל מחלוקת, ושמוכן לספוג ביקורת קשה מהבייס הפוליטי שלו למען ערך עליון. פתאום, המאבקים על החוק הנורווגי לא נראו כמו התעסקות בזוטות, אלא כמו עבודה פרלמנטרית אפורה והכרחית כדי לשמור על יציבות קואליציונית בזמן שהמדינה זקוקה לממשלה מתפקדת יותר מתמיד.

אני לא כותב את המילים האלה כדי לשכנע אתכם להצביע לבצלאל סמוטריץ' בבחירות הבאות. אני עדיין מתמודד בעצמי עם הפער בין האיש שהאמנתי שהוא קיים, לבין המנהיג המורכב והרב-ממדי שאני מתחיל לגלות. אני כותב את זה כמסע אישי, כווידוי של מי שהבין שהלך שבי אחר נרטיב קל, נוח ורעיל. אני כותב כדי לבקש מכם, הקוראים, רק דבר אחד: לפקפק. לפקפק במקהלה האחידה. לשאול את עצמכם אם השנאה היוקדת כלפי אדם אחד אינה מסנוורת אתכם מלראות את התמונה המלאה. כשהביקורת הופכת לדה-הומניזציה, וכשהמורכבות מוחלפת בסיסמאות, ייתכן שהבעיה היא לא רק במושא הביקורת, אלא גם במבקרים. אולי גם אתם, כמוני, בלעתם סיפור שהיה לכם נוח מדי להאמין בו. והאמת, גם אם היא קשה לעיכול, מורכבת ומאלצת אותנו לחשוב מחדש, תמיד עדיפה על השקר הנוח.