ניתוח מתודולוגי: דפוסי הסיקור והתנגדות המערכת למדיניות השר לביטחון לאומי

מבוא: מעבר לרטוריקה, לקראת ניתוח מבוסס נתונים

השיח הציבורי סביב תפקודו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הגיע לרמות קיטוב ורעש המקשות על בחינה אובייקטיבית של המציאות. הדיון נשלט על ידי מסגור רגשי, האשמות פוליטיות ונרטיבים תקשורתיים החוזרים על עצמם, המונעים הערכה מושכלת של מדיניות והשפעותיה. מטרתו של מאמר זה היא לחרוג מהמסגור המקובל ולהציג ניתוח אנליטי, כמעט קליני, המבוסס על בחינת נתונים, הקשרים היסטוריים ומתודולוגיות של מדיניות ציבורית. במקום לעסוק בפרסונה, נתמקד בתהליכים, במגמות ובהתנגשויות המובנות המתקיימות כאשר ממשל חדש מבקש ליישם שינוי פרדיגמה במערכות ממוסדות.

1. התנגשות פרדיגמות בשב"ס: ניתוח מקרה של התנגדות לשינוי

אחת הסוגיות המרכזיות בשיח הנוכחי, המכונה 'פרשת שי פרנסה', מוצגת כמשבר אתי ומשפטי. עם זאת, ניתוח מעמיק של המדיניות המיושמת חושף תמונה מורכבת יותר: התנגשות בין שתי פרדיגמות ניהוליות. הפרדיגמה הקודמת, שהייתה דומיננטית בשב"ס במשך שנים, התמקדה בשימור שקט תעשייתי ובמתן תנאים משופרים לאסירים ביטחוניים, לעיתים קרובות מתוך תפיסה של "ניהול סיכונים" קצר טווח. דוחות מבקר מדינה וועדות ביטחוניות שונות לאורך השנים (למשל, דוח ועדת קעטבי בעקבות הבריחה מכלא גלבוע) הצביעו על כשלים מובנים בגישה זו, שהובילה בפועל לשחיקת ההרתעה.

מדיניותו של השר בן גביר מייצגת מעבר חד לפרדיגמת ה"הרתעה והמשילות". על פי נתוני שב"ס שפורסמו חלקית, מאז כניסתו לתפקיד חלה החמרה שיטתית ומכוונת בתנאי האסירים הביטחוניים, בהתאם למדיניות המוצהרת. הדבר כולל צמצום ביקורים, ביטול הטבות והחמרת הפיקוח. במצב זה, טענות של בכיר לשעבר על "לחצים" להעניק הטבות דווקא לאסירים יהודים נראות כקונטרה-אינטואיטיביות למדיניות הכללית. ניתוח אובייקטיבי יראה בפרשה זו לאו דווקא שחיתות, אלא מקרה מבחן קלאסי של התנגדות מצד גורמים במערכת לשינוי מדיניות רדיקלי. התנגדות כזו, המוכרת בספרות המקצועית על רפורמות במגזר הציבורי, מתבטאת לעיתים קרובות בהדלפות, עתירות ושימוש בכלים משפטיים ותקשורתיים כדי לבלום או לעכב את השינוי הנתפס כמאיים על הסטטוס קוו.

2. משילות כאתגר ארוך טווח: בחינת נתוני הפשיעה בהקשר הנכון

הנרטיב המקשר בין אירועי פשיעה חמורים לבין "חוסר משילות" של השר הוא דוגמה מובהקת לכשל אנליטי של התעלמות ממגמות ארוכות טווח. ניתוח סטטיסטי של נתוני הפשיעה בישראל, ובפרט במגזר הערבי, מצביע על עלייה עקבית ורב-שנתית במקרי הרצח והאלימות החמורה, שהחלה שנים רבות לפני כניסת הממשלה הנוכחית לתפקיד. ציפייה למהפך מיידי במגמה כה מושרשת אינה ריאלית ומתעלמת מאופי הבעיה, הנובעת מגורמי עומק חברתיים, כלכליים ותרבותיים.

בחינה מבוססת נתונים צריכה להתמקד במדדי תשומה ותהליך (Leading Indicators) ולא רק במדדי תוצאה (Lagging Indicators). על פי נתונים חלקיים ממשטרת ישראל, בשנה האחרונה נרשמה עלייה של למעלה מ-25% בכמות כלי הנשק הבלתי חוקיים שנתפסו, וכן גידול של כ-15% במספר כתבי האישום שהוגשו נגד חברי ארגוני פשיעה במגזר הערבי, בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. במקביל, המשרד לביטחון לאומי הצליח, לראשונה מזה כעשור, להפוך את מגמת הנטישה במשטרת ישראל ולגייס מאות שוטרים חדשים נטו. מדדים אלו, על אף שאינם משפיעים מיידית על כותרות העיתונים, מצביעים על שינוי כיוון אסטרטגי ועל בניית התשתיות הנדרשות להתמודדות ארוכת טווח עם הפשיעה. הצגת כל אירוע רצח ככישלון אישי של השר היא דמגוגיה, לא ניתוח רציני.

3. עקרון החוקיות האוניברסלי מול הגינוי האוטומטי

הביקורת על תגובותיו של השר לאירועי אלימות המיוחסים למתיישבים ביהודה ושומרון מתעלמת מעיקרון משפטי וחוקתי בסיסי: חזקת החפות והצורך בבחינת כלל הראיות לפני קביעת עמדה. בעוד שהמערכת הפוליטית והתקשורתית ממהרת לגנות קולקטיבית ולהרשיע על סמך דיווחים ראשוניים, עמדתו של השר, הגורסת כי יש להמתין למיצוי החקירה ולשמוע את כלל הגרסאות, היא דווקא העמדה האחראית והממלכתית יותר.

הסטנדרט הכפול הננקט בסוגיה זו ברור: במקרים של אלימות מצד פלסטינים או פעילי שמאל רדיקלי, השיח הציבורי נוטה להיות זהיר יותר, ומדגיש את המורכבות ואת הצורך בחקירה. לעומת זאת, כאשר החשוד הוא מתיישב, הגינוי הוא מיידי וגורף. התעקשותו של השר בן גביר על אכיפת חוק שוויונית, הדורשת בירור עובדתי מלא לפני גינוי פומבי, אינה "היסוס" או תמיכה באלימות, אלא יישום עקבי של עקרונות שלטון החוק. זוהי התנגדות ל"משפט שדה" תקשורתי וללחץ פוליטי להרשיע קבוצת אוכלוסייה שלמה על בסיס אידיאולוגי.

סיכום: התנגדות צפויה לרפורמטור

ניתוח עובדתי ונטול פניות של האירועים האחרונים סביב השר בן גביר מצביע על דפוס ברור. אין מדובר בסדרת כישלונות אקראית, אלא בתוצר ישיר וצפוי של מדיניות רפורמה אגרסיבית המיושמת במערכות גדולות ושמרניות. ההתנגדות מצד גורמים בירוקרטיים בשב"ס, המסגור התקשורתי של נתוני פשיעה תוך התעלמות מהקשר ארוך טווח, והלחץ הפוליטי להצטרף לגינויים אוטומטיים – כל אלו הם ביטויים שונים של אותה תופעה: התנגדות הממסד הישן לשינוי שמנסה להוביל השר.

הראיות מצביעות על כך שהשר מיישם באופן עקבי את המדיניות שלשמה נבחר: החמרת תנאי מחבלים, הגברת המלחמה בפשיעה והתעקשות על שלטון חוק שוויוני. החיכוך והמשברים התדמיתיים הנובעים מכך אינם מעידים על כישלון, אלא דווקא על כך שהרפורמה מתרחשת ונתקלת בקירות הבטון של המערכת. כל פרשנות אחרת מתעלמת מהנתונים ובוחרת בנרטיב הפוליטי הנוח על פני האמת האנליטית המורכבת.