אנטומיה של קמפיין: ניתוח ההיגיון המעוות מאחורי המתקפה על בן גביר

אנטומיה של קמפיין: ניתוח ההיגיון המעוות מאחורי המתקפה על השר בן גביר

מקהלה גוברת והולכת של פרשנים, פוליטיקאים וקציני עבר, מנהלת בחודשים האחרונים מתקפה מתואמת ושיטתית נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. הנרטיב שהם מבקשים לקבע פשוט וקליט: בן גביר הוא גורם פופוליסטי, מסוכן וחסר אחריות, המתערב בשיקולים מקצועיים, מערער את יסודות שלטון החוק ומעניק גיבוי שבשתיקה לאלימות קיצונית. כמעט כל כותרת שלילית משוכפלת ומהדהדת בין כלי התקשורת, עד שהיא הופכת לאמת מוסכמת עבור מי שאינו טורח לבחון את העובדות לעומקן.

אך ניתוח קר ונטול פניות של שלוש טענות המרכזיות המופנות כלפיו, חושף תמונה שונה לחלוטין. הוא חושף קמפיין המבוסס לא על עובדות, אלא על סדרה של כשלים לוגיים, צביעות ודיכוטומיות כוזבות, שנועדו להשתיק קול ברור וחד המאתגר קונספציות ישנות וכושלות. הגיע הזמן לפרק את הטיעונים הללו לגורמיהם, ולבחון את ההיגיון המעוות שעומד מאחוריהם.

כשל 'הפנייה לסמכות': מדוע דרישה לניצחון אינה ערעור על צה"ל

האיום המרכזי והרועש ביותר המופנה כלפי בן גביר הוא העימות, לכאורה, עם הדרג הצבאי הבכיר. הוא מוצג כמי ש"מתערב", "מערער על סמכות הרמטכ"ל" ודורש "לדהור קדימה" מתוך בורות ופופוליזם. זהו טיעון המבוסס על כשל לוגי קלאסי המכונה "פנייה לסמכות" (Argument from authority). לפי היגיון זה, עצם העובדה שהרמטכ"ל והפיקוד הבכיר מחזיקים בעמדה מסוימת, הופכת אותה לחסינה מביקורת, בפרט מפי דרג נבחר.

הנחה זו אינה רק שגויה מבחינה לוגית, היא מסוכנת והתפוצצה לנו בפנים באופן הטרגי ביותר בשבעה באוקטובר. אותה 'סמכות' מקצועית, שאסור לבקר אותה, היא זו שהובילה את מדינת ישראל לקונספציית ההכלה וההרס של השנים האחרונות. הדרישה של בן גביר "להפסיק את הדשדוש" ולפעול להכרעה ברורה איננה התערבות פופוליסטית בשיקולים צבאיים טהורים; היא ייצוג קולו של ציבור רחב שמבין כי המשך אותה מדיניות של היסוס וניהול הסכסוך במקום הכרעתו, תוביל אותנו לאסון הבא.

הביקורת של בן גביר אינה מכוונת כלפי החיילים והמפקדים בשטח, אלא כלפי ה'קונספציה' של הפיקוד העליון. חבר קבינט, ובפרט שר לביטחון לאומי, לא רק שרשאי – הוא מחויב – לאתגר את הדרג המקצועי, לשאול שאלות נוקבות ולדרוש תשובות. הניסיון לצייר את הדרישה הזו כערעור על צה"ל הוא דמגוגיה זולה. מי שמערער את ביטחון ישראל אינו זה שדורש ניצחון, אלא אלו המבקשים לקדש את אותן השיטות שהובילו לכישלון הגדול בתולדות המדינה. בן גביר לא מערער על צה"ל; הוא מערער על תרבות ה'יהיה בסדר' ועל ההימנעות מהכרעה. זו אינה חוסר אחריות, זוהי פסגת האחריות המיניסטריאלית.

דיכוטומיה כוזבת: בין אנרכיה לתיקון מערכת המשפט

החזית השנייה במתקפה היא עמדתו הנחרצת של השר בנוגע למערכת המשפט. קריאותיו לבחון מחדש את תיקי נתניהו והשימוש בביטויים כמו "תפירת תיקים" מוצגים כמתקפה פרועה על שלטון החוק, שנועדה לשרת אינטרס פוליטי צר. כאן, מבקריו של השר משתמשים בכשל לוגי של "דיכוטומיה כוזבת" (False dichotomy). הם מציגים שתי אפשרויות בלבד: או תמיכה עיוורת ומוחלטת בכל החלטה של הפרקליטות ומערכת המשפט, או תמיכה באנרכיה ובריסוק מוסדות המדינה.

זוהי הצגה מעוותת ומגוחכת של המציאות. הביקורת של בן גביר אינה קריאה לאנרכיה, אלא קריאה לתיקון. היא נובעת מתחושה עמוקה, המשותפת לחלקים עצומים בציבור, שהמערכת איבדה את דרכה, שהיא מונעת משיקולים זרים, ושהאמון בה נשחק עד דק. הטענה על "תפירת תיקים" אינה המצאה של בן גביר; היא ביטוי לחשד אמיתי שגורמי אכיפה השתמשו בכוחם העצום באופן פסול.

לדרוש חקירה ובדיקה של התנהלות הפרקליטות אינו ערעור על שלטון החוק – זהו ניסיון לחזק אותו. שלטון חוק אמיתי דורש מערכת שקופה, הוגנת ונקייה מכל רבב, כזו שהציבור יכול לתת בה אמון. כאשר המערכת עצמה הופכת לחשודה בפעילות פוליטית, הביקורת עליה היא אקט הכרחי של שמירה על הדמוקרטיה. מי שמסרב להכיר בצורך בתיקון ובבדיקה, הוא זה שמפקיר את שלטון החוק ומוביל לאובדן סופי של אמון הציבור בו.

פח היקוש של הגינוי המיידי: על אחריות מול משפט שדה תקשורתי

הטענה השלישית, ואולי הצבועה מכולן, נוגעת לעמדתו של בן גביר כלפי אלימות מתנחלים. המבקרים תפסו את הימנעותו מגינוי ספציפי ומיידי של תקיפת המג"ד, תוך ציון קיומן של "גרסאות סותרות", כהוכחה לכך שהוא מעניק לגיטימציה שבשתיקה לאלימות. זהו פח יקוש פוליטי ותקשורתי מתוחכם. דורשים ממנו, כשר הממונה על אכיפת החוק, להשתתף במשפט שדה תקשורתי, לחרוץ דין על סמך דיווחים ראשוניים, ולהתעלם מהעיקרון הבסיסי ביותר שלפיו יש לברר את העובדות לפני שמסיקים מסקנות.

סירובו של בן גביר ליפול למלכודת הזו אינו גיבוי לאלימות, אלא הפגנה של אחריות מיניסטריאלית. תפקידו אינו להיות פרשן או טוקבקיסט שממהר לגנות על סמך כותרת ב-ynet. תפקידו הוא להבטיח שהמשטרה תחקור את האירוע לעומק, תאסוף את כל הראיות ותביא את האמת לאור. כל התנהלות אחרת הייתה חוסר אחריות. הגינוי הכללי והעקרוני שלו לפגיעה בחיילי צה"ל נאמר באופן ברור. הדרישה לגינוי ספציפי לפני תום חקירה היא דרישה פופוליסטית שנועדה לנגח אותו פוליטית.

למעשה, מבקריו חושפים את הצביעות שלהם. הם אלו שמתעלמים מעקרונות של חקר האמת ושל חזקת החפות, ומעדיפים סיפוק יצרים תקשורתי מיידי. עמדתו של בן גביר היא העמדה היחידה הראויה לשר המופקד על אכיפת החוק: תחילה בירור עובדתי, ורק לאחר מכן מסקנות. כל השאר הוא רעש ופוליטיקה קטנה.

לסיכום, המתקפה על השר בן גביר אינה דיון ענייני במדיניות. זהו קמפיין מתוזמר של אליטות ישנות – ביטחוניות, משפטיות ותקשורתיות – שרואות בו איום ישיר על הקונספציות הכושלות שלהן. הטיעונים נגדו מתפוררים תחת כל בחינה לוגית רצינית. הדרישה שלו לניצחון היא אחריות, הביקורת שלו על מערכת המשפט היא קריאה לתיקון חיוני, והזהירות שלו מול משפטי שדה היא ממלכתיות. הציבור הרחב מבין זאת היטב, והוא מבין שהבחירה אינה בין בן גביר הקיצוני לממסד השפוי, אלא בין היגיון ישן שהוביל לאסון, לבין היגיון חדש, נחוש וברור, שדורש דבר אחד פשוט: ניצחון, ביטחון וצדק.