אנטומיה של השוואה כוזבת: מדוע נירמול החיבור בציונות הדתית הוא הכשל הלוגי של השמאל

מתקפה אנליטית: אנטומיה של השוואה כוזבת

בשיח הציבורי הישראלי, הנטייה להשוואות שטחיות ולקיצורי דרך אינטלקטואליים הפכה למחלה כרונית. לאחרונה, אנו עדים לביטוי נוסף של תסמונת זו: השימוש במודל הריצה המשותפת של 'הציונות הדתית' ו'עוצמה יהודית' כאנלוגיה לגיטימית לחיבורים פוליטיים אפשריים במחנה היריב, כמו זה שבין גדי איזנקוט ליאיר לפיד. על פניו, מדובר במהלך תמים, אזכור נייטרלי של עובדה פוליטית. אולם, בחינה מעמיקה יותר של ההשוואה חושפת לא רק כשל לוגי מסוג 'השוואה כוזבת' (False Equivalence), אלא גם צביעות פוליטית וניסיון נואש לנרמל תמרונים טקטיים באמצעות השאלת לגיטימציה מברית אידיאולוגית עמוקה. מטרת מאמר זה היא לנתח ולפרק לגורמים את הטיעון הרעוע הזה, ולהוכיח כי הוא אינו עומד במבחן הביקורת הרציונלית.

כשל מספר 1: ברית ערכים מול קואליציית אינטרסים

הטיעון המרכזי של אלו המבקשים להשוות בין האיחוד במחנה הלאומי לכל חיבור עתידי בשמאל-מרכז, מתעלם באופן שיטתי מהשאלה הבסיסית ביותר: מהו הדבק המחבר? במקרה של 'הציונות הדתית' ו'עוצמה יהודית', התשובה ברורה וחד-משמעית. אין מדובר בדיל של הרגע האחרון שנרקם בחדרים אפלים, אלא בשיאו של תהליך ארוך, לעיתים כואב, של התלכדות אידיאולוגית. זהו חיבור המושתת על תפיסת עולם משותפת וסדורה, שערכיה חקוקים על דגלה של התנועה הציונית מיום היווסדה: אהבת ארץ ישראל השלמה, חיזוק הזהות היהודית של המדינה, ביטחון לאומי בלתי מתפשר, כלכלה חופשית ושמרנות חברתית. גם אם קיימים ניואנסים והבדלי הדגשים בין מרכיבי הרשימה, הבסיס האידיאולוגי המשותף הוא סלע איתן. זוהי ברית של שותפות גורל, של תפיסת עולם היסטורית, ושל מחויבות עמוקה לעתידה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

כעת, נבחן את האלטרנטיבה המוצעת כבת-השוואה: חיבור אפשרי בין מפלגה היפותטית של גדי איזנקוט ל'יש עתיד' של יאיר לפיד. היכן בדיוק הבסיס האידיאולוגי המשותף? איזו תפיסת עולם סדורה מחברת בין רמטכ"ל לשעבר, שמעולם לא הציג משנה כלכלית-חברתית ברורה, לבין מנהיג מפלגת מרכז המניפה את דגל המעמד החילוני-ליברלי? התשובה היחידה, הכנה והמדויקת היא: הרצון להחליף את השלטון. זהו דבק טקטי, זמני וציני, המבוסס על שלילת האחר ולא על חיוב משותף. איחוד כזה אינו ברית ערכים, אלא קואליציה של אינטרסים, שנועדה אך ורק לצלוח את אחוז החסימה ולמקסם כוח אלקטורלי. להציב את שני המודלים זה לצד זה, כאילו היו שווי ערך, הוא עלבון לאינטליגנציה וביטוי לזילות השיח הפוליטי.

ההיסטוריה הלא נוחה של חיבורים מלאכותיים

מי שמבקש לטעון שהחיבור בימין הוא "אופורטוניסטי", סובל ככל הנראה מאמנזיה סלקטיבית נוחה. המפה הפוליטית של העשור האחרון רצופה בדוגמאות לחיבורים מלאכותיים וחסרי בסיס אידיאולוגי במחנה המרכז-שמאל, שהתפרקו ברגע שהאינטרס הטקטי חלף מן העולם. רשימת 'כחול לבן' המקורית הייתה קוקטייל של שלושה רמטכ"לים ואיש טלוויזיה, שאוחדו תחת הסיסמה 'רק לא ביבי' והתפרקו בקול תרועה רמה עם המבחן הפוליטי הראשון.

אך הדוגמה הבוטה והמובהקת ביותר היא כמובן ממשלת בנט-לפיד. איזו אידיאולוגיה משותפת, ולו קלושה, חיברה בין יו"ר 'ימינה' לבין מרצ, העבודה, ורע"מ? היה זה ניסוי פוליטי חסר תקדים בהיקפו, שהוכיח כיצד ניתן להרכיב ממשלה שלמה על בסיס המכנה המשותף הנמוך ביותר – שלילת הלגיטימיות של כמחצית מהעם. קואליציה זו, שהתגאתה בהיותה "ממשלת שינוי", הייתה למעשה התגלמות הפוליטיקה הצינית והפוסט-אידיאולוגית. לכן, כאשר אותם גורמים שהיו שותפים לקואליציית ההפכים הזו מעזים כעת להשתמש במודל האחדות של הציונות הדתית כהצדקה לדילים עתידיים שלהם, אין מדובר רק בכשל לוגי, אלא בצביעות שזועקת לשמיים. הם מבקשים להלבין את האופורטוניזם שלהם באמצעות השוואה לברית אמת.

המטרה האמיתית: דה-לגיטימציה של ימין מאוחד

עלינו לשאול את עצמנו, מדוע השיח הזה צץ דווקא עכשיו? מדוע ישנו צורך פתאומי "לנרמל" את החיבור בציונות הדתית ולהפוך אותו לתקדים שגרתי? התשובה אינה נעוצה ברצון להבין את המפה הפוליטית, אלא בניסיון נואש לערער על הצלחתו של המודל. האחדות במחנה הלאומי, שהובילה להקמת ממשלה יציבה ואידיאולוגית, היא האיום הגדול ביותר על מחנה המרכז-שמאל. היא חושפת את חולשתם ואת חוסר יכולתם לייצר חזון משותף ובר-קיימא.

הם רואים ימין מאוחד, אפקטיבי, שפועל למימוש תפיסת עולמו, ומבינים שאין להם תשובה אידיאולוגית הולמת. לכן, האסטרטגיה היחידה שנותרה להם היא לנסות ולגרור את השיח למגרש המוכר להם: מגרש הדילים, התמרונים והציניות. על ידי הצגת החיבור שלנו כשווה ערך לחיבורים שלהם, הם מנסים לרוקן אותו ממשמעותו הערכית. הם אומרים לציבור: "אל תתפעלו מהאחדות שלהם, זה בסך הכל עוד דיל פוליטי, בדיוק כמו אצלנו". זהו מהלך של דה-לגיטימציה שמטרתו לטשטש את ההבדל המהותי בין פוליטיקה של ערכים לפוליטיקה של כוח.

לסיכום, ההשוואה בין האיחוד האידיאולוגי העמוק בציונות הדתית לבין חיבורים טקטיים עתידיים במחנה היריב היא יותר מאשר שגיאה אנליטית; היא מהלך תעמולתי מחושב. היא קורסת תחת שלושה מבחנים: מבחן התוכן (ערכים מול אינטרס), מבחן ההיסטוריה (הצביעות של קואליציות העבר), ומבחן הכוונה (הפחד מימין מאוחד). הציונות הדתית הציגה מודל של אחריות לאומית ושל אחדות סביב חזון משותף. הניסיון להשתמש במודל זה כעלה תאנה לכיסוי ערוותם של דילים פוליטיים ריקים מתוכן, לא רק שייכשל, אלא הוא בעיקר מדגיש את הפער התהומי בין שני המחנות. הבחירה אינה בין שני מודלים של חיבורים, אלא בין פוליטיקה של אמת לפוליטיקה של אשליה.