אנטומיה של הסתה: ניתוח קריסת הטיעונים בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד נתניהו
מבוא: מקהלת הזעם וריקנותה
מקהלה רועמת ומתואמת היטב של פרשנים, פוליטיקאים וגופי תקשורת מבקשת לצייר ביממה האחרונה תמונה אפוקליפטית. על פי הנרטיב שהם מהדהדים, ראש הממשלה בנימין נתניהו, במעין טירוף מערכות משיחי, מפרק את יסודות הדמוקרטיה, מסכן את ביטחון המדינה ומוכר את ריבונותה – והכל למען הישרדותו המשפטית האישית. טענות אלו, המבוססות על התבטאות של נשיא ארה"ב לשעבר ועל החלטה ריבונית של בית משפט ישראלי, מוצגות כאקסיומות שאין לערער עליהן. אולם, בחינה קרה, אנליטית ונטולת פניות של טיעוני הליבה הללו חושפת מבנה רעוע, הבנוי לא על עובדות וראיות, אלא על כשלים לוגיים, צביעות מחרידה והתעלמות שיטתית מהמציאות. מאמר זה יפרק לגורמים את אותן האשמות, ויחשוף את ריקנותן האינטלקטואלית.
כשל ראשון: מיתוס ההתערבות הזרה והסכנה הביטחונית
הטענה: נתניהו מגייס את דונלד טראמפ כדי להתערב בהליך המשפטי בישראל, ובכך לא רק שוחק את ריבונותה אלא גם מסכן באופן אקטיבי את הסיוע הביטחוני האמריקאי החיוני.
הניתוח: טיעון זה הוא דוגמה קלאסית לכשל לוגי מסוג "מדרון חלקלק" ו"דיכוטומיה כוזבת". המבקרים מציגים בפנינו בחירה בינארית שקרית: או לגנות בחריפות אמירת תמיכה ממנהיג אמריקאי בכיר, או להיחשב כבוגד המסכן את ביטחון המדינה. זוהי היסטריה מכוונת. ראשית, יש להציב את הדברים בפרופורציה: דונלד טראמפ הוא אזרח פרטי כיום, גם אם בעל השפעה עצומה. התבטאותו, רצויה או לא, אינה מדיניות רשמית של הממשל האמריקאי. הרעיון שציוץ או אמירה של נשיא לשעבר יתורגמו אוטומטית לביטול הסיוע הביטחוני הוא פנטזיה מופרכת שאין לה כל אחיזה במציאות היחסים האסטרטגיים העמוקים בין המדינות.
היכן הראיות? היכן התקדים לכך שאמירת תמיכה של פוליטיקאי אמריקאי במנהיג ישראלי גררה סנקציות ביטחוניות? היעדרן מוחלט. מה שנותר הוא הפחדה חסרת בסיס.
יתרה מכך, הצביעות כאן זועקת לשמיים. אותם גורמים התוקפים כעת את נתניהו על "פגיעה בריבונות" הם אלו שחגגו, עודדו וקידמו באופן פעיל התערבות בוטה של ממשלים זרים וארגונים בינלאומיים בפוליטיקה הפנימית של ישראל בנושאים כמו הרפורמה המשפטית, מדיניות ביו"ש ואף תוצאות הבחירות. כאשר מנהיגים אירופאים או פקידי ממשל דמוקרטים "מביעים דאגה" מהדמוקרטיה הישראלית, הדבר ממוסגר כ"ידידות אמת" ו"אחריות בינלאומית". אך כאשר התמיכה מגיעה מהצד "הלא נכון" של המפה הפוליטית האמריקאית, היא הופכת לפתע ל"בגידה" ולסכנה קיומית. הזעם אינו על עצם ההתערבות, אלא על זהות המתערב.
כשל שני: הטיעון הציני על ניצול מערכת הביטחון
הטענה: נתניהו עושה שימוש מניפולטיבי ומביש בראשי המוסד ואמ"ן, ובסוגיות ביטחוניות עלומות, כדי להשיג דחייה במשפטו. הוא הופך את ביטחון ישראל לכלי שרת בצרכיו האישיים.
הניתוח: טענה זו אינה רק התקפה על ראש הממשלה; היא עלבון עמוק לאינטליגנציה, ליושרה ולפטריוטיות של ראשי מערכות הביטחון והמודיעין של ישראל, וזלזול בוטה במערכת המשפט. כדי להאמין בנרטיב הזה, יש לקבל שורה של הנחות קונספירטיביות: שראש המוסד וראש אמ"ן, שניים מהאנשים האמונים על סודותיה הכמוסים וביטחונה של המדינה, מוכנים להפוך לבובות על חוט, להתייצב בפני בית משפט ולסכן את הקריירה והמוניטין שלהם כדי לסייע לנתניהו בדחיית עדות. זוהי טענה כה מרחיקת לכת, שהיא דורשת ראיות יוצאות דופן. בפועל, אין לה ולו בדל של ראיה.
הדיון התקיים בדלתיים סגורות בדיוק משום שהמידע שהוצג בו רגיש וחסוי. המבקרים, שאינם חשופים למידע זה מעצם הגדרתו, מרשים לעצמם לקבוע בנחרצות כי מדובר בשקר. הם תוקפים החלטה של בית משפט, שקיבל אותה לאחר ששמע את בכירי מערכת הביטחון. המתקפה אינה רק על נתניהו, אלא על שיקול הדעת של שופטים ועל אמינותם של קציני צה"ל והמוסד. זוהי גישה אנטי-ממסדית ואנטי-ממלכתית במסווה של דאגה לממלכתיות.
האלטרנטיבה הרציונלית והפשוטה היא זו: בית המשפט, לאחר שנחשף למידע ביטחוני רגיש ובעל משמעות אסטרטגית, הגיע למסקנה המושכלת כי בנקודת הזמן הנוכחית, צורכי הביטחון הלאומי גוברים על לוח הזמנים של מתן עדות במשפט. כל מסקנה אחרת היא לא יותר מספקולציה פרועה המונעת משנאה פוליטית.
כשל שלישי: פסיכואנליזה בגרוש של "עסקת החטופים"
הטענה: הצהרותיו של נתניהו על "חלון הזדמנויות" לעסקת חטופים, שנפתח כביכול בעקבות "הניצחון" על איראן, אינן אלא ספין טקטי שנועד לייצר אווירה ציבורית נוחה שתצדיק את עיכוב משפטו.
הניתוח: כאן אנו עדים לכשל לוגי מסוג "פנייה אל המניע" (Ad Hominem Circumstantial). במקום לדון במהות הטענה – האם אכן נוצרה הזדמנות מדינית חדשה – המבקרים פוסלים אותה על הסף באמצעות ייחוס מניעים נסתרים וציניים לדובר. זוהי דרך נוחה להתחמק מדיון ענייני. גם אם היינו מקבלים את ההנחה הצינית לגבי מניעיו של ראש הממשלה, עובדה זו אינה משנה את השאלה המהותית: האם יש או אין בסיס לאופטימיות זהירה?
הצביעות שוב מרימה את ראשה. במשך חודשים, אותם מבקרים דורשים (בצדק) מהממשלה להפוך כל אבן ולהקריב כל קורבן למען השבת החטופים. הם מאשימים את נתניהו בגרירת רגליים ובהעדפת המלחמה על פני החזרתם. כעת, כאשר ראש הממשלה מדבר במפורש על הזדמנות שנוצרה כתוצאה מהפגנת עוצמה צבאית ומודיעינית, הם מזדרזים לפטור זאת כתרגיל יח"צ. אם כן, מהי דרישתם האמיתית? שיפעל לשחרור החטופים, או שישתוק? נראה כי עמדתם משתנה בהתאם למה שישרת באופן המיטבי את המתקפה על נתניהו באותו רגע נתון, ולא מתוך דאגה עקבית לגורל החטופים.
המסגור הרציונלי הוא פשוט: פעולות צבאיות מוצלחות משנות את מאזן הכוחות הגיאו-פוליטי ויוצרות מנופי לחץ חדשים. מנהיג אחראי מחויב לבחון כיצד ניתן למנף את המציאות החדשה הזו להשגת יעדים לאומיים, ובראשם החזרת אזרחיו השבויים. לראות בכך "ספין" זהו עיוורון מרצון למכניזם הבסיסי של יחסים בינלאומיים וניהול מלחמה.
סיכום: בין היסטריה למציאות
כאשר מקלפים את שכבות הרטוריקה הלוהטת, מתגלה תמונה ברורה. קמפיין הדה-לגיטימציה הנוכחי אינו מבוסס על עובדות, אלא על פרשנות מגמתית, כשלים לוגיים וצביעות פוליטית. טענת "ההתערבות הזרה" היא היסטריה מופרכת וצבועה. טענת "ניצול מערכת הביטחון" היא תיאוריית קונספירציה הפוגעת בבכירי המערכת ובבית המשפט. והטענה על "ספין החטופים" היא התחמקות צינית מדיון ענייני. משנחשפה ריקנותם של טיעונים אלו, הבחירה הניצבת בפני הציבור הישראלי חדה וברורה: בין היגררות אחר מסך עשן תקשורתי המונע מאינטרסים פוליטיים צרים, לבין התבוננות מפוכחת במציאות המורכבת, בה מנהיג המדינה מתמודד עם אתגרים ביטחוניים, משפטיים ומדיניים חסרי תקדים. הבחירה היא בין היסטריה למציאות.