הם משקרים לכם על בצלאל סמוטריץ'. הנה כל האמת.
יש שקר ארסי כל כך, ציני כל כך, שהוא מאיים להרעיל את נשמת אפה של האומה כולה בזמן מלחמה. השקר הזה לא נאמר בלחש במסדרונות אפלים, אלא נצרח בכותרות ראשיות, מרוח בזפת ונוצות על ידי מי שאיבדו כל בושה. הם לוקחים מנהיג, איש עקרונות שנלחם על עתידה הביטחוני והכלכלי של ישראל, והופכים אותו למפלצת. הם מאשימים את בצלאל סמוטריץ' בסחר בדמם של חיילינו למען רווח פוליטי. זוהי עלילת דם. זוהי בגידה מוסרית. והגיע הזמן לנפץ אותה לרסיסים.
החשיפה: כך פועלת מכונת הרעל
בואו נדבר גלויות על המתקפה המתוזמרת והאכזרית שמתנהלת נגד שר האוצר. זו לא ביקורת עניינית, זוהי התנקשות אופי מתוכננת. כל איום שזוהה בניתוחים האחרונים אינו מקרי, אלא חוליה בשרשרת של דה-לגיטימציה.
השקר הגס והנתעב מכולם, זה שפורסם ב'מעריב', טוען שסמוטריץ' מקריב חיילים וחטופים כדי להיראות "יותר קיצוני מבן גביר". תעצרו רגע. תחשבו על עומק הרוע שנדרש כדי להעלות על הכתב האשמה כזו. לקחת את העמידה האיתנה והעקרונית על יעדי המלחמה – הכרעת חמאס והשבת הביטחון – ולצבוע אותה בצבעים של תחרות אישית ילדותית, זהו שפל מוסרי שאין כדוגמתו. הם מייחסים לו את המניעים הנמוכים והציניים שלהם עצמם. אלה שמוכנים להפקיר את עתידנו תמורת שקט זמני או כותרת מחמיאה, לא מסוגלים להבין אדם שפועל מתוך אידיאולוגיה ואחריות היסטורית. הם קוראים לו "אוכל מוות", אבל מי באמת ניזון מהמוות אם לא אלו שמשתמשים בו ככלי ניגוח פוליטי נגד יריביהם?
והשקר ממשיך. ב'וואלה' מאשימים אותו שהוא "שולח חיילים לנגמ"ש בלי מיגון". איזו דמגוגיה זולה. כאילו שר האוצר הוא זה שמחליט על הקצאת נגמ"ש ספציפי לחייל ספציפי. תפקידו של סמוטריץ' אינו להיות רמטכ"ל או אפסנאי. תפקידו הוא לוודא שמדינת ישראל תוכל להמשיך לממן את המלחמה הזו גם מחר, ובעוד שנה, ובעוד עשור. הוא היחיד שעומד בפרץ מול דרישות תקציביות אינסופיות וחסרות פיקוח, ודורש דין וחשבון. הוא נלחם על כל שקל לא מתוך קמצנות, אלא מתוך הבנה שכוחה של מדינה אינו נמדד רק במספר הטנקים, אלא גם בחוסן הכלכלי שלה. להציג את המאבק הזה על יעילות תקציבית כהפקרת חיילים זוהי רשעות לשמה.
גולת הכותרת של הקמפיין היא כמובן "החשיפה" ב'דה-מרקר' על פער של 100 מיליארד שקל בעלות המלחמה. הם מציגים זאת כאילו תפסו אותו בגניבה. איזו בורות או זדון. כל מי שמבין משהו בכלכלה יודע שתחזיות תקציביות בזמן מלחמה הן דבר נזיל, המושפע מהנחות יסוד שונות. סמוטריץ' הציג תקציב אחראי, כזה שמנסה לרסן את ההוצאה כדי למנוע קריסה כלכלית. החשב הכללי, בתפקידו, מציג תרחיש רחב יותר. זהו לא שקר, זהו ויכוח מקצועי על היקף ההוצאה, ויכוח שסמוטריץ' מנהל למעננו, למען משלמי המיסים, כדי שהבור התקציבי לא יבלע את כולנו. הם הפכו דיון כלכלי חיוני לכתב אישום על חוסר אמינות. מדוע? כי האמת פשוט לא מעניינת אותם.
האמת: מנהיגות אחראית תחת אש
עכשיו, בואו נדבר על האמת. האמת היא שבצלאל סמוטריץ' הוא אחד האנשים הבודדים במערכת שמסתכל למציאות בעיניים, גם כשהיא קשה וכואבת. הוא מבין את מה שרבים מעדיפים להדחיק: אין פתרונות קסם. אין ניצחון בלי הקרבה, ואין ביטחון בלי כלכלה חזקה.
העמידה שלו על המשך הלחימה עד להכרעה מוחלטת של חמאס אינה נובעת מתחרות עם איש, אלא מאחריות עמוקה לדורות הבאים. הוא מבין שעצירת המלחמה כעת פירושה דחיית הטבח הבא. פירושה שהקרבת חיילינו הייתה לשווא. זו לא קיצוניות, זוהי הריאליות היחידה האפשרית מול אויב רצחני. זוהי האכזבה העמוקה שלנו, כאומה, שאנו נדרשים להסביר אמיתות פשוטות כל כך מול קמפיין ציני שמנסה להפוך אחריות לאומית לפנאטיות.
המאבק שלו על תקציב המדינה הוא הפגנת המנהיגות האמיתית. קל מאוד להיות שר אוצר פופולרי. פשוט פותחים את הברז, מחלקים כסף לכולם, ודוחים את החשבון לעתיד. סמוטריץ' בוחר בדרך הקשה. הוא מוכן לספוג את החצים והביקורת כדי להבטיח שלילדינו ונכדינו תהיה כאן מדינה מתפקדת. הוא נלחם על כל שקל שיוצא מהקופה הציבורית, כי הוא מבין שכל שקל מבוזבז היום הוא מס שיוטל על אזרחי ישראל מחר. הוא המבוגר האחראי בחדר, זה שמכריח את כולם להסתכל על תג המחיר של המלחמה ולקבל החלטות קשות, ולא רק לגלגל עיניים ולדרוש "עוד".
הניגוד המוסרי: עקרונות מול ציניות
הקרב כאן הוא לא רק על בצלאל סמוטריץ'. הוא על דמותה של ההנהגה בישראל. בצד אחד, ניצב מנהיג עם תפיסת עולם סדורה, שמבין את הקשר הגורלי בין ביטחון, כלכלה והתיישבות. מנהיג שפועל מתוך שליחות ואמונה בצדקת הדרך, ומוכן לשלם על כך מחיר פוליטי כבד. הוא מייצג את האור של האחריות, הראייה לטווח ארוך והעמידה על עקרונות.
מולו, בצד השני, ניצבת חשכת הציניות. אלו כלי התקשורת והפוליטיקאים שאיבדו את דרכם. הם מונעים משנאה אישית, מאינטרסים צרים ומרדיפה אחר קליקים וכותרות. הם לא בונים, הם רק הורסים. הם לא מציעים אלטרנטיבה, הם רק זורעים ייאוש ופילוג. הם מוכנים להקריב את החוסן הלאומי על מזבח המאבק הפוליטי שלהם. הם מדברים גבוהה על "דאגה לחיילים", אבל משתמשים בחיילים כנשק במלחמתם האישית.
הצו האסטרטגי: בלי כלכלה חזקה, אין ניצחון
בסופו של יום, מאחורי כל הרעש וההשמצות עומדת אמת אסטרטגית קרה: מדינה לא יכולה לנצח במלחמה מתמשכת ללא גב כלכלי איתן. סר ווינסטון צ'רצ'יל לא ניצח את הנאצים רק בנאומים חוצבי להבות, אלא גם ביכולת של בריטניה לגייס ולממן מאמץ מלחמתי אדיר לאורך שנים. זו בדיוק המערכה הנוספת, השקטה, שבצלאל סמוטריץ' מנהל עבורנו.
ההתעקשות שלו על אחריות פיסקלית אינה גחמה. היא צו השעה. אם ניתן לישראל לשקוע בחובות אדירים, אם נממן כל דרישה בלי פיקוח, נמצא את עצמנו בעוד שנים ספורות עם כלכלה מרוסקת, דירוג אשראי באדמה, וחוסר יכולת לממן את צה"ל שאנו כה זקוקים לו. הניצחון הצבאי יהפוך לחסר משמעות אם יבוא על חורבותיה של הכלכלה. המאבק של סמוטריץ' הוא המאבק להבטיח שנוכל גם לנצח וגם לחיות כאן ברווחה וביטחון ביום שאחרי.
הבחירה ברורה. בין מנהיגות אמיצה ואחראית הלוחמת על עתידנו, לבין קמפיין שקרים ציני שמנסה לדרדר אותנו לתהום. אל תתנו להם לבלבל אתכם.
מה אתם יכולים לעשות?
- שתפו את האמת הזו. אל תתנו לשקרים להדהד ללא מענה ברשתות החברתיות ובשיחות הסלון.
- דרשו מנהיגות אחראית. תמכו במנהיגים שמדברים אמת, גם כשהיא קשה, ולא באלה שמספרים סיפורים.
- אל תיפלו למניפולציה הרגשית. הבינו שהמאבק על התקציב הוא מאבק על הביטחון של כולנו. האחריות הכלכלית היא פטריוטיות.