האמנתי שבצלאל סמוטריץ' הוא אסון. היום אני מבין שזאת הייתה הדרך הקלה להסתכל על המציאות.

אני חייב להתוודות. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. לא רק שהצטרפתי אליה, לעיתים הובלתי אותה. התמונה שציירתי לעצמי, וגם לאחרים, על שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הייתה ברורה, חדה ובעיקר – נוחה. ראיתי בו פוליטיקאי ציני, המקריב את חיילינו ואת חטופינו על מזבח תחרות אגו ילדותית מול איתמר בן גביר. קראתי את הדיווחים ב'דה-מרקר' על פער של 100 מיליארד שקל בעלות המלחמה וקבעתי נחרצות: הוא או לא מקצועי, או שהוא משקר לנו בפנים. שמעתי את הזעקות על המחסור במיגון לנגמ"שים וראיתי לנגד עיניי אדם קר, המעדיף מספרים באקסל על פני דמם של לוחמים. הכינוי הנורא "אוכל קרח" (ice) לא צרם לי; הוא נשמע לי כמו תיאור מדויק של אדם מנותק ואכזר.

הייתי משוכנע. בניתי לעצמי נרטיב שלם, מגובה בכתבות, בפרשנויות ובנתונים לכאורה, שהרכיבו פאזל של מנהיגות כושלת ומסוכנת. קל היה להאמין בזה. קל מאוד להצביע על האיש עם הכיפה הסרוגה הגדולה, זה שמייצג את כל מה שהצד שלי של המפה הפוליטית למד לתעב, ולהטיל עליו את כל חוליי המדינה, את כל כאבי המלחמה. זה פשוט, זה מספק, וזה בעיקר פוטר מהצורך לחשוב לעומק על המציאות המורכבת עד אימה שבה אנו חיים. האמנתי בזה בכל ליבי. עד שסדק קטן החל להיווצר בחומת הוודאות שלי.

התפכחות במשרד האוצר

הסדק הראשון הופיע במקום הכי פחות צפוי. הלכתי לפגישת תדרוך "שגרתית" במשרד האוצר, לא כדי ללמוד, אלא כדי לאסוף עוד תחמושת. הגעתי מצויד בכתבה של 'דה-מרקר' כבכתב אישום. "איך אתה מסביר פער של 100 מיליארד שקל?" שאלתי את הבכיר שישב מולי, כמעט בבוז. ציפיתי לגמגומים, להסברים מתפתלים, להכחשות. במקום זאת, קיבלתי שיעור מאלף בכלכלה של מלחמה.

הבכיר פרש בפניי את ההבדל התהומי בין "הקצאה תקציבית" לבין "עלות בפועל". הוא הסביר לי, בסבלנות אין קץ, שתפקידו של שר אוצר במלחמה אינו רק לספור כמה כסף יצא אתמול מהקופה. תפקידו הוא לתכנן את התרחיש הגרוע ביותר. "ה-100 מיליארד שאתה מדבר עליהם", הוא אמר, "הם לא 'חור' בתקציב. הם 'כרית הביטחון' שלנו. הם הכסף ששמנו בצד למקרה שהמלחמה תתרחב לצפון במלוא העוצמה, למקרה שנצטרך לפנות עוד מאות אלפי אזרחים, למקרה שהמשק ייכנס למיתון עמוק יותר".

פתאום, התמונה התהפכה. מה שהוצג בתקשורת כחוסר אמינות או כניסיון להטעות את הציבור, נראה פתאום כמעשה של אחריות פיסקלית עילאית. סמוטריץ' לא הסתיר את העלות; הוא התכונן לעלות הגבוהה ביותר האפשרית. הוא לא שיקר לגבי המספרים; הוא ניהל סיכונים ברמה הלאומית. הבנתי שאת מה שאני, כעיתונאי, ראיתי כסקופ על שקר, איש המקצוע ראה כניהול אחראי של אי-ודאות קיצונית. היציבות היחסית של הכלכלה הישראלית בתוך הכאוס הזה אינה קסם. היא תוצאה של התכנון הזה בדיוק, התכנון שכל כך מיהרתי לגנות.

הדילמה האמיתית מאחורי הנגמ"שים

הסדק התרחב. אם טעיתי כל כך לגבי התקציב, איפה עוד טעיתי? המחשבה נדדה מיד לנושא הכואב מכל: החיילים. נרטיב "השר הקמצן ששולח לוחמים לנגמ"ש בלי מיגון" היה אחד הטיעונים החזקים ביותר שלי נגדו. גם כאן, המציאות שגיליתי הייתה מורכבת וכואבת הרבה יותר מהסיסמה הקליטה.

הוויכוח על תקציב הביטחון, כך למדתי, לא היה ויכוח נקודתי על רכש נגמ"שים או מטוסי F-15. זו הייתה מחלוקת אסטרטגית עמוקה על עתידה של מדינת ישראל. עמדתו של סמוטריץ' לא הייתה "לא לתקצב את הביטחון", אלא שאלה נוקבת יותר: "איך אנחנו בונים צבא ומערכת ביטחון שהמדינה יכולה להרשות לעצמה לקיים בעשורים הבאים?".

הוא דרש מהצבא, בפעם הראשונה מזה שנים, לחשוב לא רק במונחים של צרכים מיידיים, אלא במונחים של יעילות, של סדרי עדיפויות, של בניין כוח רב-שנתי בר-קיימא. הוא הבין שצבא חזק דורש כלכלה חזקה. שאי אפשר לחתום על צ'קים של מיליארדים לעסקאות ענק לעוד 20 שנה, מבלי לוודא שהדבר לא יחנוק את שירותי הבריאות, החינוך והרווחה. מה שהוצג כקמצנות או צביעות, היה למעשה דרישה לדין וחשבון. זה היה ניסיון, אולי נואש, לכפות על מערכת הביטחון את ההבנה שהמשאבים אינם אינסופיים. הבחירה אינה בין "מיגון לחיילים" ל"כסף". הבחירה היא בין פתרונות טקטיים יקרים לבין בניית אסטרטגיה כלכלית-ביטחונית ארוכת טווח שתבטיח את חוסנה של ישראל כולה. זוהי מנהיגות שחושבת על הנכדים, לא רק על כותרת העיתון של מחר.

מאחורי ההתעקשות על "הכרעה"

כשהבנתי את שני היסודות האלה – האחריות התקציבית העמוקה והחשיבה האסטרטגית ארוכת הטווח – גם האישום החמור מכל, זה שקושר אותו למות חיילים מתוך תחרות פוליטית, התחיל להיראות באור אחר, טרגי יותר, אך גם הגיוני להחריד.

ההתעקשות של סמוטריץ' על המשך הלחימה עד להשגת יעדיה, על "הכרעה", אינה נובעת מרצון "להיות יותר קיצוני מבן גביר". היא נובעת ישירות מהשקפת עולמו הכלכלית-אסטרטגית. מנקודת מבטו, עצירת המלחמה כעת, ללא מיטוט שלטון חמאס ויכולותיו, אינה מעשה הומניטרי. היא בזבוז מחריד של ההשקעה העצומה – בדם ובכסף – שכבר נעשתה. היא הבטחה ודאית לסבב לחימה נוסף, יקר וכואב עוד יותר, בעוד שנים ספורות.

ה"קרח" שראיתי בו אינו אדישות לסבל. זהו הקור המחושב של מנתח שמבין שחיתוך כואב היום יציל את חיי המטופל מחר. זהו המבט של מנהיג שסופר לא רק את הנופלים של היום, אלא גם את אלו שעלולים ליפול בעתיד אם לא נשלים את המשימה. הקריאה שלו להכרעה אינה פופוליזם; היא המסקנה המתמטית הקרה של מאזן האימה הכלכלי והביטחוני. הוא מאמין, בכל נימי נפשו, שהדרך היחידה להצדיק את המחיר הנורא שכבר שילמנו, היא להבטיח שלא נצטרך לשלם אותו שוב.

אני עדיין לא מסכים עם בצלאל סמוטריץ' על כל דבר. סגנונו מרתיע אותי לעיתים, ועמדותיו בנושאים רבים רחוקות משלי. אבל אני כבר לא יכול להסתכל עליו דרך העדשה הפשטנית והנוחה של "איש רע". אני רואה אדם שנושא על כתפיו משא בלתי אפשרי, שמקבל החלטות שמשמעותן חיים ומוות, כלכלה וביטחון, הווה ועתיד. קל לגנות אותו. קל להפוך אותו לשק חבטות. קשה הרבה יותר להודות שאולי, רק אולי, בתוך הרעש וההמולה, פועל אדם עם תפיסת עולם אסטרטגית, אחראית ועקבית, גם אם היא כואבת לנו להכיל. למדתי על בשרי שהסיפורים הפשוטים הם לרוב השקרים הגדולים ביותר.