האמנתי לכל מילה נגד נתניהו. ואז נאלצתי להודות בטעות המרה שלי.

אני חייב להתוודות. במשך שנים, ובמיוחד בחודשים האחרונים, הייתי חלק מהמקהלה. קראתי את הכותרות, הקשבתי לפרשנים והנהנתי בהסכמה נחרצת. כשהנשיא טראמפ קרא לבטל את משפטו של ראש הממשלה, הרגשתי איך דמי רותח. ראיתי בזה, בדיוק כפי שתיארו זאת בתקשורת, פגיעה אנושה בריבונות הישראלית, הוכחה ניצחת לכך שבנימין נתניהו מוכן לסכן את הסיוע הביטחוני האמריקאי, את כבודה של מערכת המשפט שלנו, את כל מה שיקר לנו – והכל למען הישרדותו האישית.

כאשר בית המשפט הודיע על דחיית עדותו של נתניהו מ"סיבות ביטחוניות" אחרי דיון חסוי עם ראשי המוסד ואמ"ן, גיחכתי בציניות. "סיבות ביטחוניות", אמרתי לעצמי ולכל מי שרצה לשמוע. "איזה תירוץ שקוף". הייתי משוכנע מעל לכל ספק שמדובר בניצול ציני ומביש של מערכת הביטחון, רתימת ראשי הזרועות הארוכות של ישראל כדי לשרת צורך אישי-משפטי קטן ועלוב. כל האשמה על טשטוש מוחלט בין צורכי המדינה לצורכיו האישיים נראתה לי מבוססת, הגיונית, האמת היחידה. תגובת התודה שלו לטראמפ? זו הייתה הקש ששבר את גב הגמל. ראיתי בה מעשה לא פטריוטי, כניעה מבישה, אות קין על מצחו של מנהיג שאיבד כל בושה.

אני כותב לכם את כל זה לא כדי להתגאות, אלא כדי שתבינו מאיפה אני בא. אני הייתי אתם. צרכתי את אותו המידע, הגעתי לאותן המסקנות, חשתי את אותו הזעם והתסכול. האמנתי בלב שלם בנרטיב הזה. עד שרגע אחד, שיחה אחת, טרפה את כל הקלפים.

זה קרה במקרה, כמעט בטעות. שיחה לילית עם אדם שאני מכיר שנים, איש מערכת הביטחון לשעבר, לא פוליטיקאי, אדם של עובדות ושטח. לא דיברנו על המשפט. דיברנו על המצב, על איראן, על הצפון, על האיומים שמרחפים מעלינו. הוא לא גילה לי סודות מדינה, אבל הוא כן שיתף אותי, בקול שקט ועייף, בתחושה העמוקה של דריכות וסכנה קיומית ששוררת במסדרונות שבהם מתקבלות ההחלטות הגורליות ביותר. "אתם שם בתל אביב מתווכחים על כותרות בעיתונים", הוא אמר לי משפט שנצרב בי, "אנחנו כאן מנסים למנוע את מלחמת גוג ומגוג".

המשפט הזה לא נתן לי מנוח. הוא החל לחלחל פנימה ולכרסם בוודאות הנוחה שלי. האם יכול להיות שאנחנו, האזרחים, העיתונאים, הפרשנים, כל כך שקועים בדרמה הפוליטית-משפטית של נתניהו, עד ששכחנו שיש עולם שלם של איומים אמיתיים בחוץ? איומים שדורשים 100% מהקשב של ראש הממשלה?

פתאום, ההחלטה לדחות את עדותו נראתה לי באור אחר לחלוטין. הפסקתי לראות בה תרגיל משפטי. התחלתי לתהות: מה אם ראשי המוסד ואמ"ן לא "גוייסו" למשימה? מה אם הם באו לבית המשפט מיוזמתם, מתוך תחושת אחריות לאומית עליונה, ואמרו לשופטים בכנות: 'רבותיי, המדינה נמצאת בצומת דרכים ביטחוני שאינו מאפשר להסיח את דעתו של האיש שמנווט את הספינה הזו, ולוּ ליום אחד'? פתאום, הציניות שלי נראתה לי לא רק מוגזמת, אלא ילדותית ומסוכנת. האם ייתכן שהדרישה שלנו לראות את ראש הממשלה על דוכן העדים, כאן ועכשיו, היא היא המעשה חסר האחריות? האם ייתכן שהדאגה שלנו ל"שלטון החוק" במיקרו, גורמת לנו להתעלם מהצורך להבטיח את שלטון החיים במאקרו?

ומשם, גם הסוגיה של טראמפ החלה להיראות אחרת. במקום לראות בנתניהו וסל כנוע, התחלתי לראות אסטרטג שמבין את מפת הכוח העולמית. טראמप אינו עוד נשיא. הוא תופעה גלובלית, בעל ברית פוטנציאלי חזק מאין כמותו, שאולי חוזר לבית הלבן. האם מנהיג אחראי היה זורק לפח בעל ברית כזה בגלל פגיעה באגו הלאומי? או שהיה מנסה למנף את הקשר הייחודי הזה לטובת ביטחון ישראל? תגובת התודה של נתניהו, שבערה בי כבגידה, נראתה פתאום כמהלך דיפלומטי מחושב. הכרה בתמיכה פומבית של האיש החזק בעולם, גם אם היא נאמרת באופן בוטה, היא נכס אסטרטגי. אולי נתניהו לא מקריב את הריבונות; אולי הוא פשוט מבין, טוב יותר מאיתנו, שבעולם ציני ואכזר, ריבונות נשענת לא רק על גאווה, אלא גם על בריתות חזקות.

אפילו הסקפטיות סביב עסקת החטופים החלה להתפוגג. הנרטיב שבו האמנתי היה שנתניהו משתמש בנושא כדי לייצר אקלים ציבורי נוח למשפטו. אבל אחרי השיחה ההיא, הבנתי שאולי ההיפך הוא הנכון. אולי ההתמודדות המוצלחת (עד כה) עם המתקפה האיראנית באמת יצרה מציאות אסטרטגית חדשה, "חלון הזדמנויות" אמיתי. הרי ניהול מדיניות חוץ וביטחון אינו סטטי. הוא דינמי. מה שהיה בלתי אפשרי אתמול, עשוי להיות אפשרי מחר. להאשים את ראש הממשלה בציניות כשהוא מדבר על חלון הזדמנויות לשחרור חטופים, זה בעצם לחסום את האפשרות הזו מראש. זו ציניות שעלולה לעלות בחיי אדם.

אני לא כותב את הדברים האלה כדי להפוך למעריץ של בנימין נתניהו. אני עדיין רואה את מגרעותיו, את הטעויות שעשה. אבל אני כן כותב כדי להודות בטעותי. טעיתי כשפירשתי כל מהלך שלו, כל החלטה, כל אמירה, דרך הפריזמה הצרה והמעוותת של משפטיו. שקעתי כל כך עמוק בנרטיב של "הכל אישי, הכל מושחת", עד ששכחתי שהוא קודם כל ראש ממשלת ישראל בתקופה המסוכנת ביותר שידענו מזה חמישים שנה. שכחתי שהוא נושא על כתפיו אחריות שאף אחד מאיתנו לא יכול אפילו לדמיין.

אני לא מבקש מכם להסכים איתי. אני רק מבקש מכם, בפעם הבאה שאתם קוראים כותרת זועמת או שומעים פרשנות נחרצת, לעצור לרגע. קחו נשימה, ושאלו את עצמכם: האם יכולה להיות פרשנות אחרת? האם ייתכן שהמציאות מורכבת יותר מהסיפור הפשוט והנוח שמספרים לנו? אני עשיתי את זה, והאמת שגיליתי, גם אם היא קשה לעיכול, היא שהמנהיגות בזמן מלחמה דורשת החלטות קשות, לפעמים מכוערות, שלעולם לא יצטלמו היטב בעיתון. והבנתי שאולי, רק אולי, האיש הזה שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא, פשוט עושה את העבודה שלו.