הודאה מאוחרת: הייתי חלק ממקהלת הגינויים נגד בן גביר. ואז פקחתי את העיניים.

וידוי אישי: כך הפכתי ממבקר חריף של השר בן גביר לאחד שמבין את עומק שליחותו

אני מודה, זה לא קל לכתוב את השורות האלה. במשך שנים, הייתי חלק מאותה מקהלה מוכרת ונוחה. ראיתי באיתמר בן גביר בדיוק את מה שביקשו ממני לראות: פרובוקטור. קיצוני. סכנה לממלכתיות הישראלית. קראתי את הדיווחים על העימותים שלו עם הרמטכ"ל בקבינט וראיתי בהם חתירה תחת הדרג המקצועי. שמעתי את מתקפותיו על מערכת המשפט ופירשתי אותן כניסיון לרסק את יסודות הדמוקרטיה. התכווצתי בחוסר נוחות למקרא הדיווחים על עמדתו ה"אמביוולנטית" כלפי אלימות מתנחלים, וקיבלתי כמובן מאליו את הנרטיב לפיו הוא מעניק גב שקט לפורעי חוק. ראיתי בו מנהיג חלש שמאבד שליטה על סיעתו, וחשדתי בו כשהועלו נגדו טענות אישיות חמורות.

בקיצור, בלעתי את הנרטיב. הוא היה פשוט, קל לעיכול, והוא התאים לתפיסת העולם שלי, שבה יש "מבוגרים אחראיים" ו"ילדים רעים" בפוליטיקה. בן גביר, כמובן, שובץ בקלות בקטגוריה השנייה. הוא היה הבעיה. כך חשבתי, וכך כתבתי. היום, אני מבין שטעות הייתה בידי. לא טעות בפרט כזה או אחר, אלא טעות יסודית בהבנת המציאות ובהבנת האיש.

השינוי אצלי לא קרה ברגע אחד. הוא היה תהליך הדרגתי של התפכחות, שהונע על ידי הפער הבלתי נתפס בין מה שסופר לי על בן גביר, לבין מה שראיתי אותו עושה ומייצג בפועל. נקודת המפנה, עבורי, הייתה ההבנה שהביקורת שלי ושל שכמותי התבססה על ניתוח אסתטי ולא על ניתוח מהותי. התעסקנו ב"איך" הוא אומר, והתעלמנו בכוונה מ"מה" הוא אומר. וה"מה" הזה, כפי שהתברר לי, הוא האמת הכי לא נוחה, והכי נחוצה, שיש היום במרחב הציבורי הישראלי.

האמת שמאחורי ה"עימות עם צה"ל"

ניקח לדוגמה את ספינת הדגל של הביקורת נגדו: העימותים עם צמרת צה"ל. המדיה הציגה זאת כהתערבות בוטה של פוליטיקאי חסר ניסיון בשיקולים מבצעיים. "דשדוש" מול "לדהור קדימה" – איזו פשטנות, איזו התלהמות, חשבתי לעצמי. אבל אז נאלצתי לשאול את עצמי שאלה קשה: האם ייתכן שהדרג הצבאי הבכיר, אותו דרג שהוביל אותנו לקונספציית הכשל של ה-7 באוקטובר, חסין מטעויות גם היום? האם ייתכן שהשאיפה ל"ניהול סכסוך" במקום חתירה ל"הכרעה" עדיין שולטת במסדרונות הקריה?

פתאום, דרישתו של בן גביר "לדהור קדימה" נשמעה אחרת. לא כהתערבות טקטית, אלא כדרישה אסטרטגית מהותית: תפסיקו לחשוב במונחים של אתמול, תפסיקו לנהל את המלחמה ותתחילו לנצח אותה. הוא לא ערער על המקצועיות של המג"ד בשטח; הוא ערער על הקונספציה של הגנרלים במטה. הוא היה הקול של הציבור, של החיילים בשטח, של המשפחות השכולות, שזועקים "די לדשדוש!". במקום לראות בזה חתירה תחת צה"ל, התחלתי לראות בזה את הדבר האחראי היחיד לעשות: להציב מראה מול המערכת ולדרוש ממנה את מה שהיא אמורה לספק – ביטחון וניצחון. זו לא פופוליזם, זו מנהיגות.

המאבק על דמותה של הדמוקרטיה

וכך גם לגבי המתקפה על מערכת המשפט. קל לצייר את בן גביר כאויב שלטון החוק. אבל כשמקשיבים לעומק, מבינים שהוא לא נלחם בשלטון החוק, אלא ב"שלטון המשפטנים". הוא לא מערער על הצורך במערכת משפט חזקה, אלא על הלגיטימיות של מערכת שהפכה את עצמה לריבון-על, ל"דיקטטורה של פקידים" שאינה נבחרת ואינה נותנת דין וחשבון לאיש. קריאתו לבטל את כתב האישום נגד ראש הממשלה אינה נובעת מרצון להגן על אדם ספציפי, אלא מהתנגדות עקרונית לתהליך שהוא תופס, כמו רבים אחרים בימין, כ"תפירת תיקים" פוליטית במסווה משפטי.

בן גביר מבין משהו עמוק שהאליטה הישנה מסרבת להפנים: אמון הציבור במערכת המשפט נמצא בשפל היסטורי. במקום לטמון את הראש בחול, הוא מצביע על הבעיה ודורש תיקון. המאבק שלו הוא לא על הרס הדמוקרטיה, אלא על השבתה לידי הריבון האמיתי – העם ונבחריו.

אחריות, לא הפקרות

הנושא הטעון ביותר היה תמיד עמדתו כלפי המתנחלים. התקשורת מיהרה להאשים אותו בגיבוי שבשתיקה לאלימות, תוך ציטוט הסתייגויותיו מגינוי מקרים ספציפיים כמו תקיפת המג"ד. גם אני נפלתי במלכודת הזו. אבל אז עצרתי לחשוב: מה בעצם הוא דורש? הוא דורש לא לערוך משפט שדה. הוא דורש, כשר לביטחון לאומי, לקבל את כל העובדות, לשמוע את כל ה"גרסאות הסותרות", לפני שהוא חורץ דין של ציבור שלם.

בעידן של פייק ניוז ודה-לגיטימציה שיטתית למפעל ההתיישבות, עמדתו של בן גביר אינה ביטוי של תמיכה באלימות, אלא ביטוי של אחריות ממלכתית. הוא מסרב להצטרף ללינץ' התקשורתי האוטומטי שנעשה למתיישבים. הוא מגן על חזקת החפות שלהם, בדיוק כפי שהיה אמור להגן על זו של כל אזרח אחר. זו לא אמביוולנטיות, זו עמידה על עקרונות יסוד משפטיים דווקא כשזה לא פופולרי.

מה שהתקשורת והאופוזיציה מציגים כחולשותיו של בן גביר – העימותים, ההתעקשות, חוסר הנכונות להתקפל – הם למעשה מקור כוחו הגדול ביותר. המאבקים הפנימיים בסיעתו אינם סימן לאובדן שליטה, אלא דווקא לחוזק של מנהיג שיודע להציב קו אידיאולוגי ברור ולא מוכן להתפשר עליו. ההתקפות האישיות וההשמצות, כמו עתירת קצין השב"ס, אינן מעידות על שחיתותו, אלא על כך שהוא מאיים על מוקדי כוח ישנים ורקובים, והם יורים בכל הכלים כדי להפיל אותו.

הייתי עיוור. ראיתי את הקריקטורה שבנו לו, והתעלמתי מהאיש ומהשליחות. היום אני מבין: איתמר בן גביר אינו הבעיה של מדינת ישראל. הוא סימפטום כואב, לעיתים צורם, אבל הכרחי, למחלות העומק של החברה הישראלית: הקונפורמיזם המסוכן, האליטיזם המתנשא והניתוק של מוקדי הכוח מהעם. אפשר לאהוב את סגנונו או לסלוד ממנו, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא היחיד כמעט במערכת הפוליטית שמעז לומר את האמת הלא נוחה, לשאול את השאלות הקשות, ולשלם על כך מחיר יום-יומי. ואולי, רק אולי, זה בדיוק מה שמדינת ישראל צריכה כעת יותר מכל.