האנטומיה של מסע ציד: שלוש הכוונות הכוזבות מאחורי המתקפה על בן גביר
מבוא: מאחורי מסך העשן
מקהלה מתואמת היטב של פרשנים, פוליטיקאים וגורמי אכיפה לשעבר מנהלת בימים האחרונים מתקפה חזיתית נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. על פניו, היא נסמכת על שלוש טענות מרכזיות: התערבות פסולה בעבודת שב"ס ב'פרשת פרנסה', כישלון מהדהד בהשבת המשילות, ותמונה של כאוס פוליטי במפלגתו. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טיעוני הליבה הללו חושפת מבנה רעוע, המבוסס לא על עובדות מוצקות אלא על סדרה של כשלים לוגיים, השמטות מידע מכוונות וצביעות מחרישת אוזניים. הגיע הזמן לפרק את המהלך הזה לגורמיו ולהבין מה באמת עומד מאחוריו.
המאמר הזה אינו עוד תגובה מתגוננת. מטרתו היא לערוך נתיחה שלאחר המוות לקמפיין התקשורתי, לחשוף את נקודות התורפה האינטלקטואליות שלו, ולהוכיח כי מה שמוצג לנו כדאגה לטוהר המידות ושלטון החוק אינו אלא מאבק כוח של אליטה ישנה נגד שר שמאיים לפרק את הקונספציות הכושלות שלה.
כשל ראשון: מיתוס העד המהימן ו'פרשת פרנסה'
האופוזיציה לבן גביר מצאה את ה'גיבור' שלה בדמותו של שי פרנסה, מפקד כלא לשעבר. הנרטיב הנבנה הוא פשוט וקליט: קצין אמיץ חושף, באמצעות "הוכחות חותכות" (צילומי מסך של הודעות וואטסאפ), כיצד השר מתערב באופן פסול כדי להיטיב עם מחבל יהודי. תגובת לשכת השר, המצביעה על עברו הבעייתי של פרנסה, מוצגת כהתקפה אישית נואשת. אבל האם זהו באמת הסיפור?
ראשית, בואו נבחן את הכשל הלוגי המרכזי: הכללה חפוזה המבוססת על ראיות חלקיות. התקשורת מציגה קטעי התכתבויות, מנותקים מהקשר רחב יותר, וקובעת עובדה נחרצת: "התערבות פסולה". זוהי מניפולציה קלאסית. תפקידו של שר הוא להתוות מדיניות ולפקח על הגופים תחת אחריותו. האם כל בירור, כל דרישת נתונים, כל שאלה על תנאי כליאה של אסיר כלשהו – יהיה אשר יהיה – תיחשב מעתה "התערבות פסולה"? המערכת מבקשת לייצר משוואה מסוכנת שבה פיקוח שווה להתערבות, ודרישת דין וחשבון היא עבירה. זוהי דרישה לחסינות מוחלטת של הפקידות מפני הדרג הנבחר.
שנית, וחשוב מכך, בואו נדבר על הצביעות וההשמטה השיטתית בכל הנוגע לדמותו של "חושף השחיתויות". התקשורת, ובראשה ynet, חוזרת ומדגישה כי התיק הפלילי נגד פרנסה נסגר בעילת 'אין אשמה פלילית'. זו אמת, אך זו חצי אמת, והשמטת החצי השני היא שקר באמצעות דיווח. אותה תקשורת מדירה באופן שיטתי את העובדה שפרנסה הודח מתפקידו לאחר הליך משמעתי חמור, בעקבות תלונות על הטרדות מיניות מצד סוהרות שהיו תחת פיקודו. בית הדין המשמעתי של המדינה קבע ממצאים עובדתיים חמורים בנוגע להתנהלותו. האם העובדה שלא הוגש כתב אישום פלילי מוחקת את הפסול המוסרי והפיקודי החמור? התקשורת בחרה במודע להפוך אדם שהודח בנסיבות מביכות לגיבור טראגי ועד מדינה, תוך שהיא מסתירה מהציבור את המידע המלא. מדוע? כי האמת המלאה פשוט לא משרתת את הנרטיב. היא הופכת את הסיפור ממלחמת אור בחושך למאבק של פקיד ממורמר עם עבר בעייתי נגד שר שמקיים את חובתו לפקח.
השאלה האמיתית אינה מדוע בן גביר בירר פרטים על תנאי כליאתו של אסיר כזה או אחר (דבר שלגיטימי לחלוטין במסגרת סמכותו), אלא מדוע הממסד הביטחוני והתקשורתי נלחם בשיניים ובציפורניים נגד כל ניסיון פיקוח של הדרג הנבחר. התשובה ברורה: הם רגילים לפעול בחשיכה, ללא דין וחשבון. בן גביר הוא השר הראשון שמדליק שם את האור.
כשל שני: צביעות 'המשילות' והזיכרון הסלקטיבי
הנרטיב השני המקודם באגרסיביות הוא כישלון הבטחת הבחירות המרכזית: המשילות. כל אירוע פשיעה, כמו הרצח המזעזע בלוד, הופך מיד לכותרת מאשימה: "איפה המשילות של בן גביר?". כאן אנו עדים לכשל לוגי מסוג 'פוסט הוק ארגו פרופטר הוק' (מתאם שגוי): אירוע א' (מינוי בן גביר) קדם לאירוע ב' (המשך הפשיעה), ולכן א' גרם לב'. זוהי טענה מגוחכת מבחינה אינטלקטואלית.
הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, אובדן ההרתעה בנגב ובגליל, הם לא תופעות שנולדו בינואר 2023. אלו הן תוצאות של הזנחה פושעת בת עשורים, תחת ממשלות ימין ושמאל כאחד. אותם כלי תקשורת ואותם פרשנים ששואלים היום בהתרסה "איפה בן גביר?", שתקו או מילאו פיהם מים כאשר המצב הלך והתדרדר תחת שרים קודמים. היכן היו הכותרות הזועקות הללו לפני שנה, שנתיים או עשר שנים? הצביעות זועקת לשמיים. הם התעלמו מהמחלה במשך דורות, וכעת הם תוקפים את הרופא הראשון שמנסה להילחם בה על כך שלא הביא ריפוי פלא בתוך חודשים ספורים.
יתרה מכך, המתקפה מתעלמת לחלוטין מהפעולות חסרות התקדים שהשר מוביל: הזרמת שוטרים ליישובים הערביים, מבצעי נשק נרחבים, קידום חקיקה להחמרת ענישה, והקמת משמר לאומי. המאבק על המשילות הוא מלחמת התשה ארוכה ומורכבת נגד תופעות שהושרשו עמוק. להשתמש בכל אירוע טראגי ככלי לניגוח פוליטי מיידי אינו ביקורת עיתונאית לגיטימית, אלא מארב ציני שמטרתו לייאש את הציבור ולחבל במאמץ עוד בראשיתו.
כשל שלישי: נרטיב 'הכאוס' או דינמיות של תנועה אידיאולוגית
הצלע השלישית במתקפה היא ציור מפלגתו של בן גביר, עוצמה יהודית, כגוף הנמצא ב"כאוס פוליטי", כפי שתוארה התפטרותו של ח"כ אלמוג כהן מתפקידו כסגן שר. גם כאן, מדובר בעיוות מכוון של המציאות. מה שמוצג כ'כאוס' הוא למעשה סימן היכר של תנועה אידיאולוגית חיה ותוססת, בניגוד למפלגות אווירה ריקות מתוכן.
במפלגות שבהן המנהיג הוא שליט כל יכול, אין ויכוחים פומביים – יש הוראות. בעוצמה יהודית, לעומת זאת, החברים הם פעילי שטח נחושים, חדורי מטרה ומוטיבציה. ויכוחים פנימיים, כמו זה שסביבו התפטר כהן, אינם עוסקים בכיסאות או בג'ובים, אלא בטקטיקה ובשאלה כיצד לממש באופן היעיל ביותר את האידיאולוגיה המשותפת. זוהי עדות לעוצמה, לא לחולשה. אותה תקשורת שמותחת ביקורת על מנהיגים "סמכותניים" שמדכאים כל ביקורת, ממהרת לתייג ויכוח פנימי לגיטימי כ"התפרקות". זהו עוד מקרה של "תפסת מרובה לא תפסת": אם אין ויכוחים, המנהיג הוא דיקטטור; אם יש ויכוחים, המפלגה בכאוס.
סיכום: הקרב האמיתי
כאשר מפרקים את המתקפה האחרונה על השר בן גביר, מתגלה תמונה ברורה. היא אינה מבוססת על דאגה כנה לשלטון החוק, אלא על שלושה יסודות רעועים: סיפור שחיתות לכאורה המבוסס על עד בעייתי וראיות חלקיות; ביקורת צבועה על בעיות משילות שהוזנחו במשך עשורים; ותיאור שקרי של דינמיות פוליטית ככאוס.
ההתנגדות העזה לבן גביר אינה נובעת מכישלונותיו, אלא דווקא מהסיכוי שיצליח. הוא מאיים על המונופול של הממסד הביטחוני הישן, הוא חושף את הצביעות של התקשורת, והוא מוביל תנועה אידיאולוגית שמסרבת להתיישר לפי כללי המשחק הישנים. הרעש התקשורתי אינו סימפטום לכישלון השר, אלא תגובת הנגד של המערכת כולה, שמרגישה לראשונה איום ממשי על כוחה. הבחירה העומדת בפני הציבור היא בין היסטריה המבוססת על כשלים לוגיים, לבין הבנה קרה של המציאות: מתנהל כאן קרב, והמתקפה על בן גביר היא רק חזית אחת בו.