האמנתי לכל מילה נגד בן גביר. ואז גיליתי איך באמת עובדת השיטה
אני חייב להתוודות. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. קראתי את הכותרות על השר איתמר בן גביר וקיבלתי אותן כאמת מוחלטת. פרשת שי פרנסה? זה נראה לי ברור כשמש: שר שמנצל את כוחו לרעה, מנסה להיטיב עם מחבלים יהודים ו"תופר תיק" לקצין הגון שסירב לשתף פעולה. רצח מזעזע בלוד? הנה עוד הוכחה ניצחת לכישלון הבטחת ה'משילות'. הדיונים על עסקת חטופים? ראיתי בו את הקיצוני שמונע את שובם הביתה. האמנתי לכל זה. לא רק שהאמנתי, גם שכנעתי אחרים. מבחינתי, התמונה הייתה שלמה וחד משמעית: בן גביר הוא אסון למדינת ישראל.
הייתי כל כך בטוח בצדקתי, עד כדי כך שהתעלמתי מסימני שאלה קטנים שהחלו לצוץ. למה התקשורת, שחוגגת על כל פיסת מידע, מסתפקת בצילומי מסך חלקיים מהתכתבויות? מדוע הדיווח על סגירת התיק הפלילי נגד פרנסה בעילת "אין אשמה פלילית" מקבל כותרות ענק, אך כמעט ואין דיון על מה שהוביל לפתיחת החקירה מלכתחילה – תלונתה של קצינה? משהו התחיל להרגיש לי לא כמו תחקיר עיתונאי, אלא כמו קמפיין מתוזמר היטב.
הסדק הראשון בחומת הוודאות שלי לא נבע ממאמר או מכתבה, אלא משיחה שקטה, כמעט אגבית, עם איש שב"ס ותיק. אדם שאני מכיר שנים, איש ממלכתי, רחוק מלהיות תומך של עוצמה יהודית. "אתה קורא את מה שכותבים על פרנסה וחושב שאתה מבין את הסיפור", הוא אמר לי בפנים עייפות, "אבל אתה לא מבין כלום. אתה רואה הצגה. המערכת יודעת להגן על אנשיה, והיא תרסק כל מי שמאיים עליה, במיוחד שר שבא מבחוץ ומנסה לשנות את הסדר הקיים". המשפט הזה – "אתה רואה הצגה" – לא נתן לי מנוח. הוא אילץ אותי לעשות משהו שלא עשיתי קודם: לחפש את מה שלא מספרים לנו.
פרשת פרנסה: קרב על תנאים או מלחמה בממסד?
חזרתי לפרשה שהציתה את הכל. הנרטיב התקשורתי היה פשוט: לשכת בן גביר הפעילה לחצים פסולים להיטיב עם אסיר ביטחוני יהודי. פרנסה סירב, ולכן נתפר לו תיק הטרדה מינית. העובדה שהתיק הפלילי נסגר הוצגה כהוכחה לחפותו המוחלטת ולרשעותו של השר. אבל כשהתחלתי לחפור, גיליתי שהסיפור מורכב בהרבה.
ראשית, ההבחנה הקריטית שהתקשורת מטשטשת במכוון: ההבדל בין מישור פלילי למישור משמעתי. סגירת תיק פלילי בעילת "אין אשמה פלילית" אינה אומרת "לא היו דברים מעולם". היא אומרת שהראיות לא חצו את הרף הגבוה הנדרש להרשעה פלילית. זה לא אומר שלא הייתה התנהגות בעייתית או הפרה משמעתית. מדוע אף כלי תקשורת מרכזי לא מנסה לראיין את המתלוננת המקורית או לדון בטענותיה לגופן? התשובה, כך גיליתי, פשוטה: זה יסבך את הנרטיב הנוח של "הקצין הטהור מול השר המושחת".
שנית, וזה העיקר, בדקתי את תוכן ה"לחצים" לכאורה. צילומי המסך שהוצגו כראיה חותכת לא דרשו "הטבות" מפליגות, אלא משהו הרבה יותר בסיסי: אכיפת מדיניות שוויונית. הטענה המרכזית של לשכת השר לא הייתה לתת לאסירים יהודים יותר, אלא לתת להם את מה שמחבלים ערבים מקבלים כדבר שבשגרה, בהתאם לנהלים. לדרוש מפקד כלא ליישם מדיניות שוויונית זו לא שחיתות – זוהי תמצית תפקידו של שר. הממסד הוותיק בשב"ס, שרגיל ל"שקט תעשייתי" ולסידורים נוחים עם האסירים הביטחוניים הפלסטינים, ראה בדרישה הזו איום ישיר על סמכותו ועל הסטטוס קוו. הם לקחו דרישה לגיטימית למדיניות שוויונית, ובעזרת הדלפות מגמתיות לתקשורת, צבעו אותה בצבעי שחיתות ואינטרסים פסולים. פתאום הבנתי: המלחמה היא לא על אסיר כזה או אחר. המלחמה היא על השליטה. בן גביר הוא השר הראשון מזה שנים שמפרק את האוטונומיה שהמערכת בנתה לעצמה, והיא נלחמת בחזרה בכל הכלים שברשותה – כולל ברית לא קדושה עם מבקריו התקשורתיים.
'כישלון המשילות': נטל ההוכחה על מי שמנסה לתקן
הבנה זו שינתה את האופן שבו הסתכלתי על נרטיב הדגל השני: כישלון המשילות. בכל פעם שמתרחש אירוע פשיעה חמור, הכותרות צועקות: "איפה בן גביר?". זוהי שאלה קלה ומתגמלת, אך היא מתעלמת במפגיע מהמציאות. בן גביר לא ירש גן עדן. הוא ירש עשורים של הזנחה פושעת, משטרה מוחלשת, מערכת משפט שמתעדפת זכויות עבריינים על פני ביטחון אזרחים, ותרבות של "הכלה" שהפכה אזורים שלמים למערב פרוע.
הוא הגיע כדי לשנות את זה, אבל המערכת, אותה מערכת שנלחמת בו בשב"ס, נלחמת בו גם כאן. כל ניסיון לחזק את השוטרים, להעניק להם גיבוי, לשנות את הוראות הפתיחה באש, להחמיר ענישה – נתקל בחומות של ייעוץ משפטי, בבירוקרטיה מסרסת ובביקורת ציבורית ארסית שמונעת כל שינוי אמיתי. המערכת הפכה את השר האחראי על תיקון המצב לאשם הבלעדי בקיומו. זהו אבסורד. להאשים את בן גביר ברצח בלוד היום, זה כמו להאשים רופא שהתחיל טיפול כימותרפי בכך שהחולה עדיין סובל מכאבים. הריפוי לוקח זמן, במיוחד כשהגוף עצמו דוחה את התרופה.
גם בנושא עסקת החטופים, התקשורת מציגה אותו כקיצוני חסר לב. אך כשמקשיבים לדבריו, ולא לפרשנות עליהם, מגלים עמדה עקבית וברורה: כניעה לדרישות חמאס לא תחזיר את כל החטופים, אלא תבטיח את החטיפה הבאה. הוא לא מתנגד לשחרור חטופים, הוא מתנגד למחיר שיסכן את קיומה של המדינה ויפקיר את הדורות הבאים. זו אינה קיצוניות, זו אחריות אסטרטגית. זוהי הדרישה להסתכל לאמת הכואבת בעיניים, גם כשהיא לא פופולרית.
אני לא מבקש מכם להפוך לתומכי בן גביר. אני עדיין מתמודד עם השינוי בתפיסה שלי, וזה לא נוח להודות שטועים בקנה מידה כזה. אני כן מבקש שתשאלו את עצמכם את השאלות שאני נאלצתי לשאול: האם ייתכן שהסיפור שמספרים לנו הוא פשוט מדי? האם ייתכן שהאיש שכולם אוהבים לשנוא הוא למעשה המטרה בקמפיין שמנהל ממסד אדיר שלא מוכן לוותר על כוחו? אני גיליתי שהאמת כמעט אף פעם לא נמצאת בכותרת הראשית. היא חבויה בעמודים הפנימיים, בין השורות, ובמקומות שאליהם התקשורת לא רוצה שניגש.