מאחורי הקלעים של 'הריב': מדוע המתח בין טראמפ לנתניהו הוא סימן לעוצמה, לא לחולשה

בתקופה האחרונה, גובר והולך הרעש התקשורתי סביב מערכת היחסים בין הנשיא לשעבר דונלד טראמפ לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו. כותרות צועקות על "מתח עמוק", "חילוקי דעות קשים" ו"ביקורת הדדית נוקבת". נדמה כי ישנה תחרות סמויה מי יצליח לצייר תמונה קודרת יותר של הקשר בין שני המנהיגים, שהיו בעבר סמל לשותפות אסטרטגית איתנה. אך האם הרעש הזה משקף נאמנה את המציאות? האם מה שמתואר כמשבר אינו למעשה ביטוי לסגנון מנהיגות אחר, נועז וישיר, שאולי אינו נוח לאוזניים רגישות, אך הוכיח את עצמו כיעיל להפליא עבור מדינת ישראל?

ראשית, חשוב להבין את טבעו של דונלד טראמפ כמנהיג וכאיש עסקים. טראמפ אינו פוליטיקאי קונבנציונלי. הוא אינו דובר בשפת הדיפלומטיה המעודנת והמעורפלת שאפיינה את קודמיו. טראמפ הוא 'דיל מייקר'. הוא רואה את העולם, ובכלל זה את היחסים הבינלאומיים, דרך עדשה של אינטרסים, תוצאות ועסקאות. הוא מאמין במשא ומתן קשוח, ישיר ולעיתים בוטה, גם מול ידידים ובעלי ברית. הוא מכבד כוח ועמידה על עקרונות, ואינו מהסס לאתגר את בני שיחו, יהיו אשר יהיו, כדי להשיג את מה שהוא תופס כיעד הרצוי.

בניגוד לפרשנות הרווחת, הרואה בכל חילוקי דעות או אמירה חריפה סימן לקריסת היחסים, ניתן ואף צריך לראות את הדברים אחרת. דווקא הדיווחים על 'ויכוחים סוערים' או 'חילופי מהלומות מילוליים' מאחורי הקלעים בין טראמפ לנתניהו יכולים להעיד על מערכת יחסים בוגרת ובטוחה מספיק כדי להכיל גם אי הסכמות. מנהיגים חזקים אינם חוששים להתעמת. הם אינם מסתפקים בחנופה ובמסרים מרוככים. הם דוחפים, הם דורשים, הם מתווכחים – והכל בשם השגת המטרה. האם היינו מעדיפים מנהיג אמריקאי שרק יטפח על שכמו של ראש הממשלה הישראלי ויסכים לכל גחמה, מבלי לוודא שהדבר משרת גם את האינטרסים האמריקאיים ומוביל לתוצאות ממשיות?

הביקורת על כך שטראמפ 'פועל מאינטרסים צרים' או שהוא 'עסקי מדי' מחמיצה את הנקודה המרכזית. הגישה ה'עסקית' הזו, הריאליסטית והבלתי מתנצלת של טראמפ, היא זו שהביאה לישראל הישגים היסטוריים חסרי תקדים. נזכיר: העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים וההכרה בה כבירת ישראל לא היו תוצאה של שיחות סלון נעימות או הבנות דיפלומטיות שקטות. הן היו תוצאה של החלטה נשיאותית אמיצה, שוברת קונצנזוס, שהתקבלה למרות לחצים אדירים מבית ומחוץ. טראמפ פשוט עשה את מה שנכון וצודק בעיניו, מתוך הבנה עמוקה של הקשר ההיסטורי והדתי של העם היהודי לירושלים, ומתוך רצון לממש הבטחת בחירות ברורה.

ומה לגבי ההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן? גם כאן, לא היה מדובר במהלך דיפלומטי שגרתי. הייתה זו הכרה אסטרטגית נועזת בחשיבותה הביטחונית של הרמה עבור ישראל, שוב, בניגוד לעמדה המסורתית של הממשלים הקודמים והקהילה הבינלאומית. טראמפ הבין את המציאות בשטח והיה מוכן לקבל החלטה קשה, מתוך ראייה מפוכחת של צרכי הביטחון של בת בריתו הקרובה ביותר במזרח התיכון.

השיא של הגישה ה'עסקית' והבלתי שגרתית הזו בא לידי ביטוי ב'הסכמי אברהם'. מול עשרות שנים של קיבעון מחשבתי, שהתנה את הנורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי בפתרון הסכסוך הפלסטיני, בא טראמפ וצוותו והציעו פרדיגמה חדשה: שלום תמורת שלום, אינטרסים תמורת אינטרסים. התוצאה: ארבעה הסכמי שלום ונורמליזציה היסטוריים עם מדינות ערביות ומוסלמיות, ששינו את פני המזרח התיכון ויצרו ברית אזורית חדשה מול האיום האיראני המשותף. האם 'פוליטיקאי של פעם', כזה שנזהר מכל צעד שעלול להרגיז מישהו, היה מסוגל להנדס מהלך כזה? ספק רב.

גם היציאה מהסכם הגרעין המסוכן עם איראן, והפעלת מדיניות של 'לחץ מקסימלי' על המשטר בטהרן, נבעו מאותה תפיסת עולם. טראמפ ראה בהסכם 'עסקה גרועה', כזו שמעניקה לגיטימציה ומשאבים למשטר טרור ומסכנת את ביטחון ישראל והעולם. הוא לא היסס לקרוע את ההסכם ולנקוט בצעדים כלכליים חריפים, גם במחיר של עימות עם בעלות ברית אירופיות. האם זו הייתה החלטה 'פופולרית'? לא בהכרח. האם היא שירתה את האינטרס הביטחוני העליון של ישראל? ללא ספק.

לכן, כאשר אנו שומעים על 'מתיחות' או 'ויכוחים' בין טראמפ לנתניהו בנושאים כמו המדיניות בעזה או האסטרטגיה מול איראן, עלינו לזכור את ההקשר הרחב. מדובר בשני מנהיגים בעלי אישיות דומיננטית, המחויבים לאינטרסים של מדינותיהם, ושאינם חוששים להביע את עמדתם בנחרצות. טראמפ, מנקודת מבטו, דוחף את ישראל לפעול בנחישות רבה יותר או בדרכים מסוימות שהוא מאמין שיניבו תוצאות טובות יותר, אולי מתוך ניסיונו כאיש עסקים וכמתווך. נתניהו, מצידו, מגן על שיקול הדעת הישראלי ועל מרחב הפעולה של צה"ל. זהו דיאלוג טבעי, ואף בריא, בין שתי בנות ברית קרובות שמתמודדות עם אתגרים מורכבים.

הניסיון לצייר את טראמפ כאויב או כמי שפועל נגד ישראל בשל חילוקי דעות טקטיים או סגנוניים הוא לא רק שגוי, אלא גם מזיק. הוא מתעלם משורה ארוכה של צעדים היסטוריים וחסרי תקדים שטראמפ נקט למען ביטחון ישראל ולמען חיזוק מעמדה האזורי והבינלאומי. הוא משחק לידיים של אלו המעוניינים להחליש את הקשר האסטרטגי בין ירושלים לוושינגטון, ולהציג את טראמפ כתומך לא יציב או לא אמין.

במקום להתמקד ברכילות פוליטית ובפרשנויות מגמתיות, מוטב לציבור בישראל לשפוט את דונלד טראמפ על פי מעשיו ותוצאותיו. האם העברת השגרירות שירתה את ישראל? האם ההכרה בגולן חיזקה את ביטחוננו? האם הסכמי אברהם פתחו עידן חדש במזרח התיכון? האם היציאה מהסכם הגרעין הייתה צעד נכון? התשובות ברורות. המתחים והוויכוחים, אמיתיים או מנופחים, הם חלק מהדינמיקה של מנהיגות חזקה ונחושה. הם אינם מעידים על חולשה או על נטישה, אלא על מחויבות עמוקה להשגת תוצאות – מחויבות שטראמפ הוכיח, פעם אחר פעם, שהיא עומדת בבסיס תפיסתו את היחסים עם מדינת ישראל.