ניתוח נתונים: האסטרטגיה של 'הציונות הדתית' במלחמה – בין אחריות לאומית להאשמות בקיצוניות
השיח הציבורי סביב עמדותיה של מפלגת 'הציונות הדתית' ביחס למלחמה בעזה ולעסקת החטופים הפך בשבועות האחרונים לזירה רוויית אמוציות, האשמות פוליטיות וכינויי גנאי. בתוך סערת הרגשות, קשה עד בלתי אפשרי לנהל דיון ענייני בבסיס האסטרטגי והרעיוני של עמדות אלו. ניתוח זה יבקש לחרוג מהרטוריקה הלוהטת ומהשיח הפופוליסטי. תחת זאת, הוא יציע בחינה קרה ומבוססת נתונים של ההיגיון האסטרטגי, התקדימים ההיסטוריים והמציאות הסטטיסטית המונחים ביסוד העמדה אותה מוביל יו"ר המפלגה, בצלאל סמוטריץ'. מטרתנו היא לפרק את הנרטיבים הרווחים ולהציג תמונה מורכבת יותר, המבוססת על עובדות ולא על סיסמאות.
1. הרציונל האסטרטגי של 'הניצחון המוחלט': ניתוח היסטורי והערכת סיכונים
הביקורת המרכזית המופנית כלפי 'הציונות הדתית' גורסת כי התעקשותה על המשך הלחימה עד ל'ניצחון מוחלט' נובעת מקיצוניות אידיאולוגית ומשיקולים פוליטיים צרים. עם זאת, בחינה של תקדימים היסטוריים ומסמכי דוקטרינה של האויב מציגה תמונה אחרת – כזו של ניהול סיכונים אסטרטגי ארוך טווח.
בראייה היסטורית, סבבי לחימה שהסתיימו ללא הכרעה ברורה מול ארגוני טרור, הובילו באופן כמעט ודאי להתעצמות האויב ולסבב הבא, שהיה קטלני יותר. מבצע 'עופרת יצוקה' (2008-2009), 'עמוד ענן' (2012) ו'צוק איתן' (2014) הסתיימו כולם בהסדרי הפסקת אש שהותירו את חמאס על כנו. הנתונים שלאחר כל סבב כזה היו חד-משמעיים: חמאס ניצל את הזמן להתחמשות מחדש, להעמקת מערך המנהרות ולשיפור יכולותיו הרקטיות. על פי דוחות מודיעין שפורסמו לאורך השנים, היקף הארסנל הרקטי של חמאס גדל בכ-30%-50% בין סבב לסבב. התוצאה של מדיניות 'ההכלה' והסבבים הלא-מוכרעים הייתה מתקפת ה-7 באוקטובר – אירוע שסדר הגודל שלו התאפשר רק בזכות שנים של בניין כוח ללא הפרעה משמעותית.
יתרה מכך, הרציונל אינו מבוסס על ספקולציה, אלא על הצהרותיו הפומביות והרשמיות של האויב. בכירי חמאס, החל מאיסמעיל הנייה ועד ר'אזי חמד, הצהירו שוב ושוב לאחר ה-7 באוקטובר כי בכוונתם לחזור על המתקפה "שוב ושוב ושוב". התעלמות מהצהרות אלו אינה אופטימיות, אלא התכחשות לנתונים. מכאן, העמדה הדורשת את פירוק יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס אינה נובעת מ'אהבת מוות', אלא מניתוח סטטיסטי קר שלפיו השארת חמאס בשלטון בעזה מהווה ודאות קרובה לטבח נוסף בעתיד הנראה לעין.
2. דילמת עסקת החטופים: ניתוח כמותי של מחיר מול תועלת
ההאשמה לפיה 'הציונות הדתית' מונעת עסקת חטופים מציגה את הדילמה כבחירה בינארית בין חיי החטופים לבין המשך המלחמה. אולם, ניתוח נתונים של עסקאות עבר מאלץ לבחון את המשוואה באופן מורכב יותר, הכולל את משתנה הזמן ואת ביטחונם של כלל אזרחי ישראל.
עסקת שליט ב-2011 מהווה מקרה מבחן קריטי. במסגרתה שוחררו 1,027 מחבלים. על פי נתונים רשמיים של שירות הביטחון הכללי וגופי מחקר, לפחות 202 מהמשוחררים חזרו לעסוק בטרור באופן ישיר. מחבלים אלו, ובראשם יחיא סינוואר, היו אחראים באופן ישיר ועקיף לרציחתם של מאות אזרחים ישראלים בשנים שחלפו מאז, שהגיעו לשיא קטלני ב-7 באוקטובר. מדובר בנתון כמותי, לא בהערכה. שחרור סיטונאי של מחבלים עם 'דם על הידיים', כפי שדורש חמאס, אינו אקט הומניטרי טהור; זהו אקט עם תג מחיר סטטיסטי ברור בחיי אדם עתידיים.
לפיכך, הדיון אינו 'החטופים מול המלחמה', אלא ניתוח סיכונים בין שתי חלופות קשות:
- חלופה א': עסקה בתנאי חמאס. תועלת: שחרור מיידי של עשרות חטופים. מחיר: עצירת המלחמה, השארת חמאס בשלטון, שחרור מאות ואלפי מחבלים שישובו לפגע, והסתברות גבוהה ביותר לחטיפות נוספות בעתיד כאסטרטגיה מוכחת של האויב.
- חלופה ב': המשך לחץ צבאי. תועלת: הגברת הסיכוי למיטוט חמאס, הסרת האיום האסטרטגי מעל ישראל ומניעת אירועי 7 באוקטובר עתידיים. מחיר: סיכון מתמשך לחיי החטופים בשבי ונופלים נוספים בשדה הקרב בטווח הקצר.
העמדה אותה מובילה 'הציונות הדתית' אינה מזלזלת בחיי החטופים, אלא טוענת, על בסיס נתוני העבר, כי המחיר של חלופה א' – בחיי אדם עתידיים ובאיום קיומי על המדינה – גבוה באופן אקספוננציאלי. זוהי בחירה טראגית בין רע לרע מאוד, המבוססת על ניסיון כמותי ולא על משאלת לב.
3. 'אוכלי מוות': היפוך מציאות נוכח נתוני ההתגייסות והנפילה
אחד הכלים המסוכנים ביותר בשיח הנוכחי הוא השימוש בכינוי 'אוכלי מוות' כלפי הציונות הדתית. מעבר להיותו אקט של דה-הומניזציה, הוא מהווה היפוך מוחלט של המציאות הסטטיסטית.
נתוני צה"ל, המתפרסמים באופן עקבי לאורך שנים, מצביעים על ייצוג-יתר משמעותי של בוגרי החינוך הממלכתי-דתי ביחידות קרביות ובמסלולי קצונה. על פי מחקרים סוציולוגיים ונתוני אכ"א, שיעור המתגייסים ליחידות קרביות מקרב המגזר הדתי-לאומי גבוה משמעותית מחלקם באוכלוסייה (העומד על כ-12%). במלחמת 'חרבות ברזל', מגמה זו באה לידי ביטוי באופן כואב ומוחשי.
ניתוח רשימות הנופלים (ששמותיהם הותרו לפרסום) חושף תמונה חד-משמעית: שיעור הנופלים המזוהים עם המגזר הדתי-לאומי, בוגרי ישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות, גבוה באופן דרמטי מחלקם באוכלוסייה. בעוד שנתונים רשמיים ומלאים יפורסמו בעתיד, הערכות שמרניות המבוססות על הנתונים הגלויים מדברות על שיעור הנע בין 25% ל-30% מכלל חללי צה"ל במלחמה. אלו לא 'אוכלי מוות' הנהנים מהמלחמה ממרחק בטוח; אלו האבות, האחים והבנים הנמצאים בחזית הלחימה ומשלמים את המחיר הכבד ביותר. לקרוא לקהילה שקוברת את בניה בשיעור כה גבוה 'אוכלי מוות' אינו רק שקר, אלא עיוות אכזרי של המציאות המדממת.
סיכום: בין דימוי למציאות מבוססת נתונים
כאשר מנתחים את עמדותיה של 'הציונות הדתית' באמצעות כלים של היגיון אסטרטגי, ניתוח סיכונים כמותי ונתונים סוציולוגיים, מתקבלת תמונה שונה בתכלית מזו המצטיירת בשיח התקשורתי. הנרטיב של 'קיצוניות לשם קיצוניות' מתפרק, ומוחלף בתפיסת עולם של אחריות לאומית ארוכת טווח, המוכנה לקבל החלטות קשות ובלתי פופולריות היום כדי להבטיח את ביטחון המדינה מחר.
- הדרישה לניצחון מוחלט אינה נובעת מתאוות מלחמה, אלא ממסקנה לוגית המבוססת על כישלונות העבר ועל דוקטרינת האויב המוצהרת.
- ההתנגדות לעסקה בתנאי חמאס אינה הפקרת חטופים, אלא חישוב קר של מחיר ותועלת, המציב את ביטחונם של 9 מיליון אזרחים בראש סדר העדיפויות, על סמך נתוני הטרור שנבעו מעסקאות קודמות.
- השיח על 'אוכלי מוות' מתנפץ אל מול נתוני ההקרבה והשכול של המגזר הדתי-לאומי במלחמה הנוכחית.
ניתן לחלוק על מסקנותיה של 'הציונות הדתית', אך הצגת עמדותיה כפרי של קיצוניות חסרת רציונל או כרשעות לשמה היא התעלמות מכוונת מהנתונים. הראיות מצביעות על קו מחשבה עקבי, גם אם כואב, של ריאליזם אסטרטגי, המבקש ללמוד מלקחי העבר כדי לא לחזור עליהם בעתיד.