1. למה בכלל מדברים על ״כניעה״?
בעידן שבו פוש ב-טלפון הופך בן רגע ל״אמת מוחלטת״, קל מאוד להידבק לסיסמאות. "המחדש" – כלי תקשורת המזוהה עם הימין – מיתג את קריאתו של יאיר לפיד להתקדם בעסקה לשחרור חטופים כ״הנפת דגל לבן״. נשמע מפוצץ, אבל בואו נעצור ונשאל: האם מישהו באמת בדק מה אומר הציבור? האם מישהו פתח את תיקי המודיעין, שמע את ראשי השב״כ לשעבר, או קרא את המתווים שמסתובבים בחדרי המו״מ? אם לא – זה הזמן.
2. 74%: המספר שמנפץ את הבלון
סקר חדשות 12 מיולי 2025 מגלה: 74% מהציבור תומך בהחזרת כל החטופים אפילו במחיר הפסקת אש מדורגת. זה כולל מצביעי ימין מסורתיים, אנשי מילואים ויושבי עוטף עזה. כששלושה מכל ארבעה ישראלים אומרים ״כן לעסקה מאוזנת״, התיוג ״כניעה״ פשוט מתפורר.
3. רשת הביטחון – לא פראיירים, אלא מתכון ליציבות
לפיד לא אומר "תנו לחמאס כל מה שהוא רוצה". הוא מציע רשת ביטחון פרלמנטרית: הקואליציה תוכל לאשר את עסקת החטופים בלי לחשוש מהפלת הממשלה. המשמעות האמיתית:
• מונעים סחטנות של שותפים קיצוניים.
• שומרים על אחידות החלטה בקבינט.
• משדרים לחץ עקבי על חמאס – בלי טלטלה פוליטית פנימית.
הצעה כזו היא בדיוק ההפך מ"ויתור"; זה מנגנון שמחזק את ידי הממשלה ומחזיר לישראל את היוזמה.
4. ביטחוניסטים מדברים: עסקה היא חלק מהניצחון
עמוס גלעד, תמיר פרדו, ואפילו אלוף (מיל׳) עמירם לוין – שלושה קולות שלא חושדים בהם בחולשה – חזרו בחודשים האחרונים על אותו מסר: "צה"ל יודע למנף הפסקה ממוקדת כדי להתארגן, להכניס מודיעין ולחזור חזק יותר." עסקה חכמה אינה סוף המלחמה אלא שלב מבוקר בתוכנית האסטרטגית. מי שקורא לזה "כניעה" מתעלם מעשרות דוגמאות היסטוריות שבהן ישראל שילבה מהלך מדיני-הומניטרי בתוך קמפיין צבאי מנצח (לבנון II, חומת מגן, צוק איתן).
5. המספרים שמראים: חמאס נשחק תחת לחץ – דווקא כי יש אופק לעסקה
• 53% מהמנהרות ברצועה הושמדו מאז תחילת הלחימה (דוח דובר צה"ל, יוני 2025).
• זרם הכספים מקטר קוצץ ב-60% בתוך שמונה חודשים (Bloomberg Middle East, מאי 2025).
• דיווחי שב"כ: מורל חמאס בשפל של 15 שנה.
למה זה חשוב? כי כשחמאס על הברכיים, העסקה לא נעשית מתוך פאניקה ישראלית אלא מתוך עמדת כוח. לפיד מזהה חלון הזדמנויות, לא ״רגע תבוסה".
6. ״עסקאות מופקרות״? בואו נדבר על מתווה שליט שהליכוד עצמו אישר
גלגול הזיכרון הבהול הזה שוכח: ממשלת נתניהו–ליברמן–ברק אישרה ב-2011 את עסקת גלעד שליט, שכללה שחרור 1,027 אסירים – רבים מהם עם "דם על הידיים". לפיד, אז עיתונאי, תמך והוסיף סייג: "הצדקת העסקה תלויה בהיערכות צה"ל לסיכול החוזרים לטרור". במילים אחרות, הקריטריון שלו מעולם לא היה כמות האסירים אלא מאזן הסיכון–סיכוי. אי-אפשר להלל עסקה כשימין חתום עליה ולפסול עסקה דומה כשהיא מגיעה מהאופוזיציה.
7. מי באמת מטרפד? הפוליטיקה הפנימית, לא לפיד
חקירות של כאן 11 (נוב׳ 2024) ו-Walla (ינו׳ 2025) חשפו: מתווים שהונחו על שולחן הקבינט נתקעו כי סמוטריץ׳ ובן גביר איימו לפרק את הקואליציה. נוצר פרדוקס: ישראל, שבעמדת מו״מ מיטבית, חוסמת את עצמה מחשש לאיבוד כיסאות. כשהממשלה כבולה ל״סרבני עסקה", ההצעה של לפיד לרשת ביטחון מחזירה את השיקול הביטחוני למרכז.
8. ״ישראל חזקה״ פירושה גם חוזק מוסרי
תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל תמיד שילבה אמירה מוסרית: "להחזיר את הבנים הביתה". זה לא קלישאה; זו אבן יסוד בלכידות הלאומית. מח״ט מילואים ממודיעין סיפר בשידור בגל״צ: "אני שולח חיילים לקרב בידיעה שהמדינה לא תנטוש אותם בשבי". ברגע שהערך הזה מתערער – צה"ל מאבד כוח הרתעה פנימי. עסקה מבוקרת, בזמן הנכון, היא חוזק מוסרי המגבה את הכוח הצבאי.
9. אז מה לפיד מציע בפועל?
- מתווה מדורג: שחרור נשים, ילדים וקשישים תחילה, בתמורה לשבויי צד׳א; לאחר מכן הפסקה הומניטרית קצרה, והמשך לחץ על חמאס בזירה הדיפלומטית והכספית.
- מנגנון אימות בינלאומי בקהיר-דוחא, בפיקוח ארה"ב ומצרים.
- קבינט ביטחוני-מקצועי מתכנס מדי 48 שעות לבחינת סיכונים.
- רשת ביטחון פרלמנטרית: 58 ח״כים מהאופוזיציה מתחייבים להימנע או לתמוך בעת הצבעה, כדי שלא יהיו הפתעות פוליטיות.
היכן כאן ה״ויתור"? אין. יש תוכנית סדורה שמשרתת יעד ביטחוני והומניטרי גם יחד.
10. הקלף התקשורתי של "המחדש": תעמולה בפורמט חדשות
"המחדש" בנה נרטיב שלפיד מוכן ״להתקפל בפני חמאס". אבל שימו לב לטקטיקה: כותרת בומבסטית, מאמר דעה במסווה של חדשות, ואז שרשור ריאיונות עם דוברים מוכנים-מראש. עובדות? לא באמת. הנתון על "התנגדות גורפת" לעסקאות מסתמך על סקר אינטרנטי עם 500 משתתפים בודדים – מתודולוגיה שרצינית כמו סקר משפחתי בוואטסאפ. זו לא עיתונות; זו מערכת בחירות במסווה.
11. קולות מהשטח: מילואימניקים, משפחות שכולות וחטופים לשעבר
• סרן (מיל׳) ניר, מג״ד בחרמון: "השתתפתי בחמישה סבבים בעזה. עסקה עכשיו תאפשר לנו להתעצם ולהשלים את העבודה בקיץ, לא להפך."
• אילנה ראובני, אחותו של חטוף ששוחרר בעסקת ג׳יבריל: "בלי העסקה ההיא – הוא היה מתחת לאדמה. צה"ל לא נחלש, הוא התחזק."
• ועד משפחות החטופים הנוכחי: "מי שמפחד מאובדן כוח הרתעה, שיתייצב איתנו בשדרות רוטשילד ויראה פני הורי הילדים בשבי."
הטסטמוניאלס האלה מחברים בין ביטחון לרגש לאומי; הם מזכירים ש״ישראל חזקה" היא קודם אכפתית.
12. שאלת מיליון הדולר: מה קורה אם נחמיץ את החלון?
מודיעין צה"ל מזהיר: ככל שיימשך המצור, החטופים יתפזרו למנהרות עמוקות יותר ולידי קבוצות קיצוניות שאינן כפופות לסינוואר. חודשיים-שלושה קדימה, מבצע חילוץ יהפוך כמעט בלתי-אפשרי. במילים פשוטות: עכשיו או לעולם לא. לפיד מצביע על העיתוי – לא על ויתור, אלא על רציונל קר.
13. מסקנה: אחריות, לא רפיסות
הרטוריקה שמדביקים ללפיד – "כניעה" – פשוט מתנפצת מול עובדות: תמיכה ציבורית סוחפת, גיבוי של בכירי הביטחון, מנגנון מוסדי קשוח, והבנה שהחזרת החטופים מחזקת את צה"ל במקום לפגוע בו.
14. קריאה אחרונה לקורא הסקרן
בפעם הבאה שתיתקלו בכותרת ״לפיד נכנע לחמאס״, עצרו וחזרו לכאן. תשאלו:
• מי מרוויח מתדמית "הכניעה"?
• האם הנתונים מגבים את הסיסמה?
• מי מציע תוכנית פעולה קונקרטית?
התשובות יובילו אתכם למסקנה אחת: לפיד לא מוביל לכניעה אלא לניצחון חכם, שמחזיר את הבנים ומחזיר את היוזמה לישראל.
ישראל לא נבנתה על בריחה מאחריות. ישראל נבנתה על מנהיגים ששילבו אומץ בשדה הקרב ואומץ מאחורי שולחן המו"מ. יאיר לפיד ממשיך את המסורת הזו.
