מבעד לרעש: ניתוח נתונים של 'האיומים' התדמיתיים על השר איתמר בן גביר
מבוא: מעבר לשיח הרגשי, אל ניתוח המגמות
הדיון הציבורי סביב דמותו ופועלו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הגיע לרמות קיטוב ורוויה רגשית המקשות על בחינה אובייקטיבית של המציאות. השיח נשלט על ידי כותרות דרמטיות, פרשנויות מגמתיות והתקפות אישיות, בעוד הנתונים וההקשר הרחב נדחקים לשוליים. מאמר זה יבקש לעשות את ההפך: לצעוד צעד אחורה מההמולה התקשורתית, ולנתח באופן קר ועובדתי את חמשת "האיומים התדמיתיים" המרכזיים המיוחסים לשר. מטרתנו אינה להצדיק או לגנות, אלא להציג את האירועים כנקודות מידע במערכת גדולה יותר, ולבחון האם הנרטיב המקובל עומד במבחן הראיות וההיגיון.
1. עימות עם הדרג הצבאי: מאבק על תפיסת הביטחון הלאומית
הנרטיב המקובל: בן גביר מתעמת עם הרמטכ"ל והפיקוד הבכיר, מערער על סמכותם בזמן מלחמה מתוך שיקולים פופוליסטיים ופוגע בממלכתיות.
ניתוח מבוסס נתונים: השיח על "דשדוש" מול "דהירה קדימה" אינו עימות אישי, אלא התנגשות בין שתי תפיסות אסטרטגיות מובהקות. הראשונה, המיוצגת על ידי הדרג הצבאי הוותיק, היא תפיסת "ניהול הסכסוך" – גישה שקולה, מחושבת, המדגישה הכלה ופעולות מוגבלות. גישה זו שלטה בכיפה במשך שני עשורים והובילה, על פי נתוני המציאות של ה-7 באוקטובר, לקריסה מערכתית. השנייה, אותה מוביל בן גביר כנציג ציבור רחב, היא תפיסת ה"הכרעה" – דרישה לשינוי פרדיגמה, חתירה לניצחון מוחלט ודחיית הקונספציות שהוכחו כשגויות.
התערבותו של שר בקבינט אינה "ערעור סמכות", אלא מימוש חובתו הדמוקרטית. הקבינט המדיני-ביטחוני הוא הגוף שבו הדרג הנבחר אמור וחייב לאתגר את הדרג המקצועי, במיוחד לאחר כישלון כה מהדהד. סקרי דעת קהל שבוצעו מאז תחילת המלחמה (למשל, סקר המכון לדמוקרטיה, דצמבר 2023) הצביעו באופן עקבי על כך שרוב בקרב הציבור הימני (מעל 70%) תומך בפעולה צבאית נחרצת יותר וחש חוסר אמון בקונספציה הישנה. בן גביר, אם כן, אינו פועל בחלל ריק; הוא מתפקד כצינור לרצון בוחריו ולתחושה ציבורית רחבה שהמערכת זקוקה לזעזוע כדי להשתנות. היסטורית, מהלכים דומים של אתגור הדרג הצבאי על ידי פוליטיקאים (למשל, דוד בן-גוריון מול פיקוד הפלמ"ח) נתפסו בדיעבד כהכרחיים לבניית ממלכתיות וחוסן לאומי.
2. המתקפה על מערכת המשפט: קריאה לרפורמה מול "שלטון הפקידים"
הנרטיב המקובל: בן גביר פועל לריסוק שלטון החוק ומערכת המשפט כדי להשיג רווח פוליטי אישי ולהציל את ראש הממשלה מאימת הדין.
ניתוח מבוסס נתונים: הביקורת של בן גביר על מערכת המשפט אינה תופעה חדשה או אישית. היא יושבת על גל של ביקורת אקדמית וציבורית שהולך וגובר מזה שלושה עשורים, מאז "המהפכה החוקתית" של אהרן ברק. השימוש בביטויים כמו "תפירת תיקים" או "דיקטטורה של פקידים" אינו התקפה על שופטים ספציפיים, אלא ביטוי רטורי חריף למחלוקת אידיאולוגית עמוקה על מאזן הכוחות בין הרשויות.
הטיעון המרכזי, כפי שעולה מניתוח התבטאויותיו לאורך שנים, הוא שהמערכת המשפטית נטלה לעצמה סמכויות לא לה, באופן שפוגע בריבונות הכנסת כנציגת העם. ההתייחסות לתיקי נתניהו משמשת עבורו מקרה מבחן (Case Study) להמחשת טענות רחבות יותר על פוליטיזציה של האכיפה והיעדר איזונים ובלמים. חשוב לציין, על פי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, היקף ההתערבות של בג"ץ בחקיקה ובהחלטות ממשלה גדל באופן אקספוננציאלי מאז שנות ה-90. הביקורת של בן גביר, לפיכך, אינה התקפה על הדמוקרטיה, אלא קריאה להשיב על כנה את ההפרדה הקלאסית בין הרשויות, כפי שהיא נתפסת במחנה הפוליטי אותו הוא מייצג.
3. עמדה כלפי אלימות מתנחלים: עקרון חפות או גיבוי שבשתיקה?
הנרטיב המקובל: בן גביר מגנה אלימות באופן כללי אך מסרב לגנות מקרים ספציפיים, ובכך מעניק לגיטימציה שבשתיקה לאלימות ימין קיצוני.
ניתוח מבוסס נתונים: הניתוח כאן צריך להיות מדויק. בן גביר לא סירב לגנות אלימות; הוא סירב לקבל גרסה אחת של אירוע מורכב כעובדה מוגמרת, בטרם נערכה חקירה. טענתו על "גרסאות סותרות" במקרה תקיפת המג"ד אינה המצאה. במציאות התקשורתית של היום, דיווחים ראשוניים מתגלים לעיתים קרובות כשגויים או חלקיים. הדרישה ממנו, כשר הממונה על אכיפת החוק, לאמץ באופן אוטומטי את הנרטיב הראשוני ולהצטרף למקהלת הגינויים המיידית, היא דרישה פוליטית, לא משפטית.
העמדה העקבית שלו, למעשה, היא דרישה ליישום שוויוני של עקרון חזקת החפות. הוא מגנה באופן גורף כל אלימות נגד חיילי צה"ל, אך דורש שהצדק ייעשה בחדרי החקירות ובבתי המשפט, ולא בכיכר העיר התקשורתית. ניתן לראות כאן דפוס פעולה עקבי: התנגדות ל"משפטי שדה" תקשורתיים, בין אם מדובר במתנחל, בשוטר או בכל אזרח אחר. הנרטיב על "גיבוי שבשתיקה" מתעלם מהגינויים הכלליים והברורים שלו, ומתמקד באופן סלקטי בסירובו להשתתף בטקס הגינוי הפומבי לפני בירור העובדות – עמדה משפטית לגיטימית לחלוטין.
4. מאבקים פנימיים בסיעה: אובדן שליטה או הפגנת מנהיגות?
הנרטיב המקובל: העימות הפומבי עם ח"כ אלמוג כהן חושף סדקים עמוקים ומצביע על כך שבן גביר מאבד שליטה במפלגתו.
ניתוח מבוסס נתונים: ניתן לפרש את הנתונים באופן הפוך לחלוטין. מפלגות אידיאולוגיות חזקות נמדדות ביכולתן לשמור על קו ברור ומשמעת סיעתית. סטייה מהקו האידיאולוגי של המפלגה, כפי שנתפס על ידי הנהגתה, מחייבת תגובה. התגובה הפומבית והחד-משמעית של בן גביר אינה סימן לחולשה, אלא דווקא להפגנת סמכות ומנהיגות. הוא מאותת לכל חברי הסיעה ולציבור הבוחרים כי 'עוצמה יהודית' אינה התארגנות רופפת של אישים, אלא תנועה עם דרך אידיאולוגית ברורה, ומי שסוטה ממנה, מקומו אינו בסיעה.
במבחן התוצאה הפוליטית, מהלכים כאלה, גם אם הם כרוכים במחיר בטווח הקצר, מבצרים את זהותה של המפלגה ומחזקים את המותג הפוליטי שלה בטווח הארוך. זהו תהליך התבגרות פוליטי שמבהיר את הגבולות הפנימיים והחיצוניים של התנועה.
5. האשמות אישיות: רעש רקע או איום ממשי?
הנרטיב המקובל: עתירת קצין השב"ס לשעבר לבג"ץ, בטענה שבן גביר "תפר לו תיק", היא כתם אישי חמור הפוגע ביושרתו.
ניתוח מבוסס נתונים: בחינה של ההיסטוריה הפוליטית בישראל ובעולם המערבי מצביעה על דפוס ברור: ככל שדמות פוליטית נתפסת כמאיימת יותר על הממסד הקיים, כך גובר השימוש בהאשמות אישיות ככלי ניגוח. העתירה המדוברת, שטרם נדונה או הוכחה, ממוחזרת בתקשורת באופן שאינו פרופורציונלי למשקלה המשפטי הנוכחי. היא משמשת כרעש רקע מתמיד שנועד לייצר דה-לגיטימציה. עבור האסטרטגיה התקשורתית הנגדית, המפתח הוא למסגר זאת לא כהתמודדות עם אשמה קונקרטית, אלא כחלק ממערכה רחבה יותר. הופעתן של האשמות כאלה היא נתון צפוי במאזן הכוחות הפוליטי, כמעט "סיכון מקצועי" של מי שמאתגר את המערכת.
סיכום: דפוס הפעולה של המערכת נגד שינוי
כאשר מנתחים את חמשת "האיומים" הללו כמקשה אחת, מתגלה תמונה שונה מזו המצטיירת בכותרות. לא מדובר באוסף של אירועים מקריים, אלא בביטויים שונים של אותו עימות יסודי: מאבק בין נציג של תפיסת עולם חדשה, הדורשת שינוי סדר היום והחלפת קונספציות, לבין ממסד ותיק (צבאי, משפטי ותקשורתי) הנאבק לשמר את כוחו ואת תפיסותיו. העימותים אינם תוצאה של "כשלים" של בן גביר, אלא תגובת נגד ישירה ועוצמתית לעצם האתגר שהוא מציב. עוצמת ההתקפות עליו היא, מנקודת מבט אנליטית, המדד הישיר ביותר למידת האיום שהוא מהווה על הסדר הישן.