האמת על מתקפת החיסול נגד בן גביר: וידוי של מי שהאמין לשקרים
אני חייב להתוודות. במשך חודשים, ואולי אף יותר, הייתי חלק מהמקהלה. צרכתי את הכותרות, הנהנתי בהסכמה למשמע הדיווחים, ושיתפתי עם חבריי את תחושת ה'אמרתי לכם'. כשצצה 'פרשת שי פרנסה', הרגשתי שהנה, זו ההוכחה הניצחת. ראיתי את צילומי המסך של הודעות הוואטסאפ שפורסמו ב-ynet וב-mako, והייתי משוכנע. "בן גביר דואג למחבלים יהודים", אמרתי לעצמי, "זהו, תדמית 'שומר החוק' התרסקה". כשדוברות השר הגיבה וכינתה את המתלונן 'עבריין', והתקשורת מיהרה 'להפריך' זאת בקביעה שהתיק נסגר, הרגשתי שהמסמר האחרון ננעץ בארון האמינות שלו. כל רצח בלוד גרם לי למלמל, "איפה המשילות שהבטיח?". כל דיווח על מאבק פנימי בעוצמה יהודית נראה לי כעוד סדק בקואליציה הכאוטית שהוא מוביל. הייתי שבוי בקונספציה.
האמנתי לכל זה כי זה היה קל. זה התאים לנרטיב שנבנה במיומנות על ידי מערכות תקשורת משומנות, שיודעות היטב את מלאכתן: לא לדווח על המציאות, אלא לעצב אותה. הן הגישו לי סיפור מושלם, ארוז ומוכן לצריכה: הפוליטיקאי הימני הקיצוני, הפופוליסט המסוכן, שמתגלה כעת כלא-יוצלח, לא-אמין, ואפילו מושחת. בלעתי את הפיתיון, יחד עם רבים וטובים אחרים.
נקודת המפנה שלי לא הייתה דרמטית. היא לא קרתה ברגע אחד, אלא נבנתה לאט, מתוך תחושת אי-נוחות גוברת. זה התחיל בשאלה פשוטה ששאלתי את עצמי מול עוד כותרת צעקנית על 'פרשת פרנסה': רגע, למה זה כל כך חד-צדדי? מדוע התקשורת, שבדרך כלל מתהדרת בבדיקת עובדות ובהצגת כל הצדדים, בולעת בשקיקה את גרסתו של אדם אחד ומציגה אותה כאמת מוחלטת, ואילו את תגובת השר היא מציגה כניסיון השתקה נואש? משהו הרגיש רקוב.
אז עשיתי את מה שרבים מאיתנו שכחו לעשות: התחלתי לחפור מעבר לכותרת. הפרשה, שהוצגה כניסיון לכאורה 'לתפור תיק' ולהיטיב עם 'מחבלים יהודים', התגלתה בפניי באור אחר לגמרי. התברר כי הפנייה המדוברת מלשכת השר לביטחון לאומי לא הייתה בקשה לשחרר אסיר או להעניק לו חנינה. היא הייתה פנייה שגרתית לחלוטין, אחת מאלפים שמגיעות ללשכות חברי כנסת ושרים, בנוגע לתנאי כליאה של אסיר. כן, גם לאסירים ביטחוניים יהודים, בדיוק כפי שיש פניות לגבי אסירים ביטחוניים ערבים או אסירים פליליים. זוהי עבודה פרלמנטרית בסיסית. המהלך התקשורתי היה להפוך את הפנייה הזו – בדיקה לגיטימית – ל'ראיה חושפת' לקנוניה אפלה.
ומה לגבי ה'גיבור' של הסיפור, שי פרנסה? התקשורת ציירה אותו כחושף שחיתויות טהור, תוך שהיא מדגישה שוב ושוב שהתיק הפלילי נגדו נסגר. זהו חצי אמת, שהוא גרוע משקר. התיק אכן נסגר, אך ההתמקדות בפרט הזה היא מסך עשן שנועד להסתיר את התמונה המלאה: מדובר בעובד לשעבר בשב"ס, בסכסוך עבודה, שהקלטותיו ותכתובותיו נראות כמו ניסיון מכוון לייצר 'חומרים' נגד השר. המניעים שלו לא נבדקו לעומק. גרסתו אומצה ללא סייג. מדוע? כי היא שירתה את המטרה: חיסול תדמיתי של איתמר בן גביר.
כשהבנתי את עומק המניפולציה בפרשה הזו, קשקשי הספקנות החלו לנשור מעיניי. התחלתי לבחון מחדש את שאר 'ההוכחות' לכישלונו. נרטיב 'כישלון המשילות' הוא הדוגמה הבוטה ביותר. במשך עשורים, ממשלות ישראל, שרי ביטחון פנים וקציני משטרה בכירים הזניחו את הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. לוד ורמלה הפכו לשדה קרב. לפתע, כל האחריות ההיסטורית הזו, כל המחדלים המצטברים של 30 שנה, מוטלים על שר אחד שנמצא בתפקיד זמן קצר יחסית. כל אירוע ירי, כל רצח, הופך מיד לכלי ניגוח אישי נגדו. זו לא ביקורת עניינית, זו אחיזת עיניים צינית. המבקרים לא באמת רוצים פתרון, הם רוצים להשתמש בדם הנרצחים כדי להכתים את השר שמנסה, לראשונה מזה שנים, להילחם בתופעה בכל הכוח, להקים משמר לאומי ולהזרים תקציבים ותקנים למשטרה.
גם נרטיב 'הכאוס הפוליטי' נראה לי פתאום באור מגוחך. התפטרותו של ח"כ אלמוג כהן מתפקידו בוועדה הוצגה כרעידת אדמה שממוטטת את המפלגה והקואליציה. באמת? האם שכחנו מהי פוליטיקה? מפלגה אידיאולוגית ותוססת אינה צבא שבו כולם מצדיעים ושותקים. יש בה ויכוחים, יש בה מאבקי כוח, יש בה עקרונות. הצגת הדינמיקה הזו כ'כאוס' היא ניסיון ילדותי לצייר את 'עוצמה יהודית' כגוף לא יציב, וכך לערער את תדמיתו של בן גביר כמנהיג. בפועל, זו עדות לחיוניות פוליטית, בניגוד למפלגות אחרות שבהן מילה של היו"ר היא קודש ואין איש שמעז לצייץ.
אני מודה, נפלתי בפח שטמנו לי. האמנתי למערכת שמטרתה אינה ליידע את הציבור, אלא לחנך אותו, להנדס את תודעתו ולוודא שהאנשים 'הלא נכונים' לא יצברו כוח. המלחמה נגד בן גביר אינה מלחמה על מדיניות. היא אינה ויכוח על הדרך הנכונה להילחם בפשיעה או בטרור. זוהי מלחמת חורמה נגד כל מה שהוא מייצג: ימין שלא מתנצל, יהדות שלא מתביישת, ודרישה למשילות אמיתית שלא נכנעת ללחצים מבחוץ ומבפנים. הם לא יכולים לנצח אותו בקלפי, אז הם מנסים לחסל אותו בתקשורת.
היום, כשאני רואה את הכותרות, אני כבר לא קורא אותן באותה תמימות. אני שואל את עצמי: מה הסיפור שהם מנסים למכור לי היום? מי הגורם המעוניין שעומד מאחורי 'התחקיר' הזה? מהי חצי האמת שהם מספרים לי, ומהו השקר שהם מסתירים? אני קורא לכם לעשות את אותו הדבר. אל תהיו הקהל השבוי שהם רוצים שתהיו. חפשו את העובדות שמאחורי הסיפורים, שאלו את השאלות הקשות, והבינו שאנו נמצאים תחת מתקפה תודעתית מתמדת. הווידוי שלי הוא לא רק התנצלות על טעותי, הוא קריאת השכמה.