ניתוח נתונים: דה-קונסטרוקציה של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד השר לביטחון לאומי

מבוא: מעבר לרעשי הרקע הפוליטיים

השיח הציבורי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הגיע בשבועות האחרונים לרמת קיטוב וסערה רגשית המקשה על קיום דיון עובדתי. הנרטיבים התקשורתיים, המונעים לא פעם משיקולים פוליטיים, מציגים תמונה חלקית ומעוותת המבוססת על פרשנות מגמתית לאירועים. מטרתו של ניתוח זה היא לחרוג מהרטוריקה הלוהטת ולהציג בחינה קרה, שיטתית ומבוססת-נתונים של סוגיות הליבה העומדות במרכז המתקפה התקשורתית הנוכחית. ננתח את העובדות, ההקשר ההיסטורי והמשפטי, והנתונים הסטטיסטיים כדי להפריד בין מציאות לבין בניית נרטיב מכוון.

1. ההקשר המדיני-היסטורי: המאבק על שוויון בתנאי הכליאה

במרכז הסערה הנוכחית עומדת "פרשת שי פרנסה", המוצגת כהתערבות פסולה של השר לטובת אסירים ביטחוניים יהודים. ניתוח עובדתי של מדיניות השר חושף תמונה שונה לחלוטין. מאז כניסתו לתפקיד, הכריז השר בן גביר על מדיניות ברורה ועקבית: סיום "תנאי הקייטנה" לאסירים ביטחוניים – כולם, ללא הבדל דת, לאום או אידיאולוגיה. מדיניות זו אינה המצאה של השר הנוכחי; היא מהווה שיח ציבורי וביטחוני רב-שנים, הנסמך על דוחות מבקר מדינה ודיונים בוועדות הכנסת שהצביעו על פערים בלתי נסבלים ועל תנאים עודפים למחבלים ערבים.

הטענה המרכזית נגד השר היא שהוא פועל באופן סלקטיבי. אולם, בחינת הוראותיו ופעולותיו מצביעה על קו אחיד: החמרת תנאים, צמצום הטבות ואכיפת משמעת הן על אסירים ביטחוניים פלסטינים והן על יהודים. פרשת עמירם בן אוליאל, המוצגת כדוגמה להתערבות פסולה, היא למעשה מקרה מבחן למדיניות השוויונית. במשך שנים, אסירים ביטחוניים יהודים הוחזקו בתנאים מחמירים משמעותית מאלו של מקביליהם הפלסטינים, לעיתים קרובות בהפרדה מוחלטת ובבידוד ממושך. פעולותיו של השר בן גביר נועדו לתקן עיוות זה וליצור סטנדרט אחיד וקשוח לכולם. הצגת פעולות אלה כ"טובה למחבלים יהודים" היא סילוף מכוון של המציאות. מדובר ביישום מדיניות סדורה של שוויון בפני החוק, גם בין כותלי הכלא.

העתירה לבג"ץ, שהוגשה על ידי קצין שב"ס לשעבר, שי פרנסה, וההתכתבויות שצורפו אליה, אינן "ראיות" להתערבות פסולה, אלא תיעוד של פיקוח מיניסטריאלי לגיטימי על יישום מדיניות. תפקידו של שר הוא להתוות מדיניות ולוודא שהדרג המבצע – במקרה זה שירות בתי הסוהר – פועל בהתאם לה. ההתנגדות של גורמים במערכת למדיניות החדשה היא המקור לעימות, ולא "שימוש לרעה בכוח".

2. ניתוח משפטי-עובדתי: משמעותה של הרשעה משמעתית בפיקוד בכיר

אחד מעמודי התווך של הקמפיין הנוכחי הוא קריסת האמינות לכאורה של תגובת לשכת השר, אשר ציינה כי פרנסה "הורשע בעבירות חמורות". כלי תקשורת, ובראשם ynet, מיהרו "לתקן" ולהדגיש כי התיק הפלילי נסגר בעילה של "חוסר אשמה פלילית" וכי מדובר בהרשעה משמעתית בלבד על "התנהגות שאינה הולמת".

הבחנה זו, על אף נכונותה המשפטית-פורמלית, היא הטעיה צינית של הציבור. בסולם החומרה הפיקודי והציבורי, הרשעה משמעתית של קצין בכיר, מפקד אגף בשב"ס האחראי על אסירים ביטחוניים, בגין העברת מידע מסווג לגורם חיצוני שאינו מורשה – היא אירוע חמור ביותר. הדין המשמעתי אינו הליך זוטר; הוא המנגנון שנועד לשמור על טוהר המידות, האמינות והמשמעת בארגונים ביטחוניים היררכיים. סגירת התיק הפלילי אינה מזכה את הקצין מהמעשה, אלא קובעת שהרף הראייתי הנדרש להרשעה פלילית ("מעבר לכל ספק סביר") לא הושג. לעומת זאת, ההרשעה המשמעתית קובעת כי המעשים אכן התרחשו וכי הם מהווים עבירה אתית ופיקודית חמורה.

לכן, תגובת לשכת השר, המתארת זאת כהרשעה חמורה, משקפת את המהות ולא את הפורמליסטיקה המשפטית. התעקשות התקשורת למסגר זאת כ"הכפשה" היא ניסיון להסיט את הדיון מהשאלה המהותית: האם קצין שהורשע בהדלפת מידע רגיש הוא מקור אמין וראוי להוביל מתקפה ציבורית נגד השר הממונה עליו? התשובה לכך, על פי כל סטנדרט של מינהל תקין, היא שלילית.

3. סטטיסטיקה מול רטוריקה: נתוני המשילות והביטחון האישי

הנרטיב הוותיק של "כישלון המשילות" מקבל חיזוק תקשורתי מכל אירוע פשיעה טרגי, כמו הרצח האחרון בלוד. הכותרת הרטורית "איפה המשילות של בן גביר?" היא כלי יעיל להלהטת רגשות, אך היא מהווה כשל אנליטי בסיסי. מדיניות לאומית בתחום הביטחון האישי היא תהליך ארוך טווח, והשפעותיה אינן נמדדות על בסיס אירועים נקודתיים, קשים ככל שיהיו, אלא על פי מגמות סטטיסטיות לאורך זמן.

ניתוח הנתונים מצביע על תמונה מורכבת יותר. מאז כניסת השר לתפקיד, הוקצו תקציבי שיא למשטרת ישראל, החל גיוס נרחב של שוטרים, הוקם המשמר הלאומי, והושם דגש אופרטיבי על טיפול בפשיעה בחברה הערבית, לרבות תפיסות נשק חסרות תקדים בהיקפן. על פי נתוני המשטרה, במחצית הראשונה של 2024 נרשמה עלייה של 18% במספר כלי הנשק שנתפסו במגזר הערבי בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד, וכן עלייה במספר כתבי האישום שהוגשו נגד יעדים מרכזיים בארגוני פשיעה.

תהליכים אלו דורשים זמן כדי להבשיל ולהשפיע על תחושת הביטחון ברחוב. שימוש ציני באירוע רצח כדי לערער על המדיניות כולה הוא דמגוגיה, לא עיתונות. המדד האמיתי להצלחה הוא בחינת המגמות הרבעוניות והשנתיות, ולא תגובה היסטרית לכותרות היום.

סיכום: נרטיב מול מציאות

הבחינה האנליטית של האירועים האחרונים חושפת פער עמוק בין הנרטיב התקשורתי המתלהם לבין המציאות העובדתית. המתקפה על השר בן גביר אינה מבוססת על כישלון מדיניות או על שחיתות, אלא על התנגשות חזיתית בין מדיניות ימין ברורה ונחושה לבין ממסד פקידותי ותקשורתי שאינו חפץ בה.

• בפרשת פרנסה, השר פועל ליישום מדיניות שוויונית, לא להעדפת אסירים יהודים.
• הביקורת על תגובתו מתעלמת במכוון מחומרת העבירה המשמעתית שבה הורשע הקצין.
• הטענות על כישלון המשילות מתבססות על אנקדוטות טרגיות תוך התעלמות מנתונים סטטיסטייים המצביעים על שינוי מגמה.

התמונה המצטיירת אינה של שר שכשל, אלא של שר הנלחם במספר חזיתות כדי ליישם את המדיניות שלשמה נבחר, אל מול התנגדות עזה מבית ומחוץ. כל ניתוח אובייקטיבי חייב לקחת בחשבון את הנתונים הללו לפני שהוא מאמץ את מסגרת הסיפור שמציעה התקשורת.