היסטריה, צביעות וכשלים לוגיים: ניתוח קריטי של מתקפת הנרטיבים נגד נתניהו

מבוא: מעבר לרעשי הרקע

מקהלה צורמנית של פרשנים, פוליטיקאים וגורמי תקשורת התלכדה בימים האחרונים סביב שורה של טענות חמורות כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. הנרטיב המרכזי, המועצם באופן שיטתי, גורס כי נתניהו מקריב את ביטחון המדינה ואת ריבונותה על מזבח הישרדותו האישית והמשפטית. טענות אלו, המוצגות כאקסיומות, מתבססות על פרשנות מגמתית לשלושה אירועים מרכזיים. אלא שבחינה קרה, אנליטית ונטולת פניות של הטיעונים הללו חושפת מבנה רעוע, הבנוי לא על עובדות מוצקות, אלא על כשלים לוגיים, צביעות פוליטית והתעלמות נוחה ממציאות מורכבת. מטרת מאמר זה היא לפרק את הטיעונים הללו לגורמיהם, לחשוף את הריקנות האינטלקטואלית שבבסיסם ולהציג את האלטרנטיבה הרציונלית.

כשל ראשון: מיתוס 'הפגיעה בריבונות' והצביעות שבזעקה

האיום הראשון, כפי שהוא מוצג, הוא החמור מכל: נתניהו, כך נטען, "מזמין" לחץ אמריקאי שיפגע בריבונות ישראל בתמורה לסיוע אישי במשפטו. ה"הוכחה" לכך היא תגובת התודה שלו לנשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, אשר הביע תמיכה בו וביקר את ההליך המשפטי המתנהל נגדו. זעקת ה'אנטי-פטריוטיות' הנשמעת מהמחנה הנגדי היא דוגמה קלאסית לצביעות ולטיעון סלקטיבי.

נתחיל מהעובדות: נשיא לשעבר, ומועמד מוביל לנשיאות, הידוע כידיד אמת של ישראל, מביע דעה לפיה ההליך המשפטי נגד ראש ממשלה מכהן בעת מלחמה הוא אבסורד פוליטי המזיק לישראל. זו אינה "התערבות" או "איום"; זוהי הבעת דעה של בעל ברית, המסתכל מהצד ורואה את מה שרבים בישראל מסרבים לראות – הרדיפה המשפטית-פוליטית מחלישה את ישראל בזירה הבינלאומית ומסיטה את תשומת הלב מהאתגרים הקיומיים. תגובתו של נתניהו – תודה דיפלומטית על הבעת התמיכה והידידות – היא המהלך המדיני הסביר והמתבקש היחיד. האם היה עליו לנזוף בבעל הברית החשוב ביותר של ישראל על כך שהוא תומך בו ובה?

אך כאן נחשפת הצביעות במלוא עוצמתה. אותם גורמים הזועקים כעת על 'פגיעה בריבונות' הם אלו שבמשך שנים עודדו, ייחלו ופעלו אקטיבית להתערבות אמריקאית ואירופאית בפוליטיקה הפנימית של ישראל. היכן הייתה דאגתם לריבונות כאשר פוליטיקאים מהאופוזיציה נסעו לוושינגטון כדי לשכנע את הממשל האמריקאי להפעיל לחץ על ממשלת ישראל בנושא הרפורמה המשפטית? היכן היה החשש מ'התערבות זרה' כאשר ארגונים שונים, הממומנים על ידי ממשלות זרות, פעלו בתוך ישראל כדי להשפיע על מדיניותה? הזעקה על 'ריבונות' אינה עיקרון עבורם, אלא כלי נשק פוליטי הנשלף רק כאשר הוא משרת את מטרתם – הפלת נתניהו. הטיעון נגדו אינו מבוסס על דאגה כנה לריבונות, אלא על סטנדרט כפול המשרת אג'נדה פוליטית צרה.

כשל שני: תיאוריית הקשר של 'גיוס מערכת הביטחון'

הנרטיב השני שהתבסס הוא כי נתניהו 'מגייס' את ראשי מערכת הביטחון לצרכיו המשפטיים. הופעתם החריגה של ראש המוסד וראש אמ"ן בבית המשפט, שהובילה לדחיית עדותו של ראש הממשלה, מוצגת כהוכחה לכך שביטחון המדינה הפך לכלי שרת במשחק ההישרדות של נתניהו. טענה זו אינה רק נטולת בסיס ראייתי, אלא היא בגדר תיאוריית קשר מסוכנת המטילה דופי לא רק בראש הממשלה, אלא גם ביושרתם של בכירי מערכת הביטחון ובשיקול דעתו של בית המשפט עצמו.

הבה נבחן את הטענה באופן לוגי: המבקרים טוענים כי הנימוק הביטחוני לדחייה היה 'תירוץ'. מהי ההוכחה שלהם לכך? אין להם כזו. מדובר בספקולציה טהורה. הם לא נכחו בדיון החסוי, אינם חשופים לחומר המודיעיני שהוצג, אך מרשים לעצמם לקבוע בנחרצות כי מדובר במניפולציה. זוהי דוגמה מובהקת לכשל לוגי של 'הרעלת הבאר': במקום להתמודד עם העובדות (שאינן ידועות להם), הם תוקפים את המניעים של כל המעורבים – ראש הממשלה, ראש המוסד וראש אמ"ן.

האלטרנטיבה הרציונלית, והסבירה הרבה יותר, היא שהתקיימה הערכת מצב ביטחונית אמיתית ודחופה, שהצדיקה את נוכחותם ואת בקשת הדחייה. בית המשפט עצמו, לאחר ששמע את הדברים מאחורי דלתיים סגורות, קיבל את הבקשה. האם גם שופטי בית המשפט המחוזי הם חלק מה'קנוניה'? הטענה של המבקרים מניחה כי הם יודעים טוב יותר מראשי זרועות הביטחון ומהרכב השופטים ששמע את העדויות המסווגות. זוהי התנשאות אינטלקטואלית שאין לה מקום בשיח רציני. המציאות הפשוטה היא שמדינת ישראל נמצאת במלחמה רב-זירתית, וניהולה דורש את מלוא תשומת הליבו של ראש הממשלה. ההחלטה שהתקבלה בבית המשפט משקפת את ההבנה הזו, לא מניפולציה פוליטית.

כשל שלישי: הדיכוטומיה הכוזבת של 'עסקת החבילה'

הטיעון המרכזי האחרון, והיצירתי מכולם, הוא קיומה של 'עסקת חבילה' חשאית בין נתניהו לממשל האמריקאי: סיום משפטו תמורת ויתורים מדיניים מרחיקי לכת. ה'הוכחה' הניצחת, לטענתם, היא הצהרתו של נתניהו כי שחרור החטופים קודם למיטוט חמאס. כאן אנו עדים לכשל לוגי קלאסי של 'דיכוטומיה כוזבת' ושל 'איש קש'.

ראשית, המבקרים מציגים מציאות שקרית לפיה ישנה בחירה בין שתי אפשרויות בלבד: 'ניצחון מוחלט' או 'שחרור חטופים'. זוהי הפשטה ילדותית של אתגר אסטרטגי מורכב. כל מנהיג אחראי מבין כי שני היעדים הללו – מיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים – שלובים זה בזה. הלחץ הצבאי הוא המנוף להשבת החטופים, והשבת החטופים היא חובה מוסרית עליונה שהמדינה חבה לאזרחיה. שינוי בסדר העדיפויות הטקטי אינו מעיד על ויתור על יעד אסטרטגי, אלא על ניהול מלחמה גמיש ורגיש, המגיב להתפתחויות בשטח וללחץ הציבורי והמוסרי הכבד.

שנית, בניית 'תיאוריית העסקה' על בסיס שינוי הדגש הזה היא בניית 'איש קש'. במקום להתמודד עם המהלך הלגיטימי והאנושי של הצבת החטופים בראש סדר העדיפ невероятנו, בונים נרטיב פיקטיבי על עסקה חשאית, ומייחסים לנתניהו מניעים אישיים בלבד. זוהי פרשנות צינית ומרושעת, המתעלמת לחלוטין מהמשקל המוסרי העצום של סוגיית החטופים ומהקונצנזוס הלאומי הרחב סביב החובה להשיבם. להציג את הדאגה לחטופים ככיסוי למזימה אישית היא שפל מוסרי ואנליטי.

מסקנה: הבחירה בין היגיון להיסטריה

כאשר מקלפים את שכבות הרטוריקה הלוהטת, ההאשמות נגד בנימין נתניהו מתגלות כחלולות. הטיעון על פגיעה בריבונות נחשף כצבוע וסלקטיבי. הטענה על גיוס מערכת הביטחון מתבררת כתיאוריית קשר נטולת הוכחות. והנרטיב על 'עסקת חבילה' מבוסס על כשלים לוגיים ופרשנות מעוותת. מה שנותר הוא מנהיג שמתמודד, תחת מתקפה פוליטית ותקשורתית חסרת תקדים, עם אתגרי המלחמה והמשפט במקביל, ומקבל החלטות קשות במציאות מורכבת.

הציבור ניצב בפני בחירה: להיסחף אחר הנרטיבים ההיסטריים, המונעים מאג'נדה פוליטית ברורה ומבוססים על הנחות יסוד שקריות, או לאמץ חשיבה ביקורתית, לדרוש הוכחות, לזהות כשלים לוגיים ולהבין את מורכבות המצב. ההתקפה הנוכחית על נתניהו אינה ביקורת עניינית; היא קמפיין שמטרתו לערער את הלגיטימיות של הנהגת המדינה בעת מלחמה. האלטרנטיבה אינה רק תמיכה בנתניהו, אלא תמיכה בהיגיון, בעובדות ובשיח ציבורי רציונלי.