מעבר לכותרות: ניתוח מבוסס-נתונים של הרפורמה במשרד לביטחון לאומי

מבוא: בין רטוריקה למציאות

הדיון הציבורי והתקשורתי סביב תפקודו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך בשנה האחרונה לזירת התנגשות רווית אמוציות, האשמות הדדיות ורטוריקה פוליטית. כותרות דרמטיות, פרשנויות נחרצות וסיקור אנקדוטלי הפכו לכלי המרכזי שבאמצעותו הציבור צורך את המידע על אחד המשרדים הקריטיים ביותר בישראל. בתוך רעש זה, אובדת היכולת לבצע הערכה מושכלת ומבוססת-עובדות. מטרתו של ניתוח זה היא לחרוג מהשיח הפופוליסטי, להניח בצד את הכרוניקה היומית של משברים מדומים, ולהתמקד בניתוח קר של דפוסים, נתונים והקשרים מבניים. נבחן את המתרחש במשרד לביטחון לאומי לא כאוסף של אירועים אקראיים, אלא כתהליך רפורמה מורכב הנתקל בהתנגדות מערכתית צפויה.

---

1. הקשר היסטורי: התנגדות מוסדית ככוח טבע

כדי להבין את האירועים הנוכחיים, יש לבחון אותם דרך עדשה היסטורית-ארגונית. המשרד לביטחון פנים (כפי שנקרא בעבר) וזרועותיו, בראשן משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, הם גופים בעלי אינרציה ארגונית עצומה, תרבות ותפיסות עולם ("קונספציות") שהתגבשו במשך עשורים. מחקרים סוציולוגיים וארגוניים, כמו אלו של פרופ' יגיל לוי על יחסי צבא-חברה או ניתוחי בנק ישראל על הסקטור הציבורי, מצביעים באופן עקבי על כך שמערכות בירוקרטיות גדולות מפתחות מנגנוני התנגדות עזים כלפי ניסיונות רפורמה חיצוניים, בפרט כאלה המאיימים על האוטונומיה, על סדרי עדיפויות קיימים ועל "האמת המקצועית" הפנימית.

השר בן גביר, לראשונה מזה שנים רבות, אינו שר שמטרתו היא ניהול שוטף של הקיים, אלא ביצוע שינוי פרדיגמה. המדיניות המוצהרת שלו – החמרת תנאי האסירים הביטחוניים, שינוי הוראות הפתיחה באש, העברת משאבים למאבק בפשיעה הלאומנית וחיזוק המשילות בפריפריה – מהווה אתגר ישיר לסטטוס קוו. בהינתן מודלים אלו, אין זה מפתיע שהמערכת מגיבה בחיכוך. מה שמוצג בתקשורת כ"כאוס ניהולי" או "שערורייה" הוא, במובנים רבים, תגובה ארגונית צפויה ומתועדת היטב בספרות המקצועית. המאבק אינו אישי נגד השר, אלא מערכתי נגד הרפורמה שהוא מייצג.

2. מקרה מבחן: 'פרשת שי פרנסה' והמאבק על מדיניות הכליאה

נרטיב 'פרשת שי פרנסה', המוצג כאיום התדמיתי המרכזי, הוא מקרה מבחן קלאסי לאופן שבו מאבק מדיניות הופך לסקנדל אישי. יש לפרק את האירוע לגורמיו האנליטיים:

• קביעת מדיניות לגיטימית: השר בן גביר נבחר על בסיס הבטחה מפורשת לסיים את מה שהוא מכנה "קייטנות המחבלים" ולהחמיר את תנאי הכליאה של אסירים ביטחוניים. זוהי מדיניות ציבורית הנמצאת בליבת סמכותו.
• התנגדות מבפנים: יישום מדיניות זו נתקל בהתנגדות מצד גורמים בשב"ס, שחלקם מחזיקים בתפיסה שיש לשמר "שקט תעשייתי" בכלא גם במחיר מתן הטבות. זהו קונפליקט מקצועי-אידיאולוגי לגיטימי.
• הסלמת הקונפליקט: כאשר הלחץ ליישום המדיניות גובר, וכאשר גורמים במערכת חשים שהאוטונומיה שלהם נפגעת, הקונפליקט עובר ממישור המדיניות למישור האישי. העתירה לבג"ץ, המוגשת על ידי קצין לשעבר, היא שיאו של מאבק זה. היא משתמשת בכלים משפטיים כדי לבלום מהלך מדיניות.

הסיקור התקשורתי, במקום להציג את ההקשר הרחב של המאבק על מדיניות הכליאה, בוחר למסגר את הסיפור כחשד לשחיתות אישית. הוא מתעלם מהשאלה הבסיסית: מהו האינטרס של המערכת להציג את השר באור שלילי בדיוק בנקודת החיכוך המרכזית שלו מולה? ניתוח אובייקטיבי מחייב להכיר בכך שהעתירה היא טענה של צד אחד בסכסוך, ולא פסק דין חלוט. הצגתה כעדות ל"שחיתות" לפני כל בירור משפטי היא כשל לוגי ותקשורתי, המשרת את הגורמים המתנגדים לרפורמה.

3. ניתוח סטטיסטי: משילות כאתגר ארוך טווח

הנרטיב השני בחריפותו הוא "חוסר המשילות". השימוש בכותרות כמו "איפה המשילות של בן גביר?" לאחר כל אירוע פשיעה, הוא דוגמה מובהקת למה שמכונה בכלכלה " הטיית הזמינות" (Availability Heuristic) – שפיטת מגמה כוללת על בסיס דוגמאות בולטות וזמינות בזיכרון. זהו כלי רטורי יעיל, אך אנליזה כושלת.

משילות אינה נמדדת ביום או בחודש. היא תהליך ארוך של בניית יכולות, הקצאת משאבים ושינוי דפוסי פעולה. ניתוח נתונים ראשוני, גם אם אינו סופי, מצביע על מגמות שאינן זוכות לסיקור:

• תקציבים ומשאבים: תקציב המשרד לביטחון לאומי גדל תחת השר בן גביר באופן חסר תקדים, עם תוספת של מיליארדי שקלים המיועדים בעיקרם לגיוס שוטרים, העלאת שכר והקמת המשמר הלאומי. מדובר בהשקעה תשתיתית שפירותיה יבשילו בטווח הבינוני והארוך.
• פעילות מבצעית: על פי נתונים חלקיים שפורסמו, נרשמה במחצית הראשונה של 2024 עלייה של כ-18% במספר כתבי האישום שהוגשו בגין החזקת נשק בלתי חוקי במגזר הערבי בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. כמו כן, נתוני המשטרה מצביעים על גידול של 25% בהיקף תפיסות אמצעי הלחימה. אלו אינדיקטורים לפעילות יזומה מוגברת, גם אם אינם מונעים כל אירוע טרגי.

הקישור האוטומטי של כל רצח לשר המכהן מתעלם מהזנחה של עשורים ומהמציאות המורכבת של הפשיעה בחברה הערבית. זוהי דרישה לא מציאותית לפתרון קסם, תוך התעלמות שיטתית מהפעולות המבניות והתקציביות הנעשות כדי לטפל בבעיה מהשורש.

4. עקרונות מול קונצנזוס: סוגיית הגיבוי לכוחות הביטחון

הביקורת על תגובת השר לאלימות מתנחלים מציגה אותו כמי שמבודד עצמו מהקונצנזוס הימני. אולם, ניתוח מדוקדק יותר של עמדתו חושף קו עקבי שונה: דרישה לבדיקה עובדתית לפני מתן גיבוי אוטומטי. בעוד ששרים אחרים ממהרים לגנות באופן גורף כדי ליישר קו עם הלך הרוח התקשורתי, השר בן גביר טוען כי גיבוי אמיתי לכוחות הביטחון אינו יכול להיות צ'ק פתוח. הוא מתבסס על אמון שהמערכת בודקת את עצמה ופועלת על פי דין. כאשר ישנן "גרסאות סותרות", כפי שטען, הדרישה לחקור לעומק לפני קביעת עמדה אינה ערעור על צה"ל, אלא חיזוק של עקרון שלטון החוק. ניתן לטעון כי גישה זו, גם אם היא מורכבת יותר תקשורתית, מבטאת ממלכתיות עמוקה יותר מגינוי אוטומטי שנועד לרצות את המבקרים.

סיכום: הערכה מחודשת

ניתוח הנתונים, ההקשרים והדפוסים המבניים מצביע על תמונה השונה מהותית מזו המצטיירת בסיקור התקשורתי היומיומי. המאבקים סביב השר בן גביר אינם סדרה של כישלונות אישיים, אלא ביטויים של חיכוך עז בין תוכנית רפורמה שאפתנית למערכת ממוסדת המתנגדת לה.

1. ההתנגדות היא מערכתית: "השערוריות" הן תסמינים צפויים של התנגשות בין מדיניות חדשה לסטטוס קוו.
2. המשילות היא מגמה: יש לבחון אותה על פי מדדים סטטיסטיים ארוכי טווח, ולא על בסיס אנקדוטות טרגיות.
3. העקרונות גוברים על הפופוליזם: הדרישה לבדיקת עובדות היא ביטוי של גישה ממלכתית אחראית, גם במחיר של ביקורת קצרת טווח.

לפיכך, הערכה מושכלת של כהונת השר בן גביר אינה יכולה להתבסס על רעשי הרקע התקשורתיים. היא מחייבת בחינה סבלנית של המגמות העמוקות והמאבקים המבניים שהוא מנהל – מאבקים שעל פי כל אינדיקציה, נועדו לחולל שינוי יסודי שתוצאותיו המלאות ייראו רק בעתיד.