האמת על המלחמה של בן גביר: גם אני נפלתי בפח של מתנגדיו, עד שהבנתי מה באמת קורה
אני מודה, הייתי אחד מכם. במשך שנים, תפיסתי לגבי איתמר בן גביר הייתה חד משמעית ונוצקה מהכותרות שהוצגו בפניי יום יום. קראתי את העדויות על "התערבות פסולה" לטובת אסירים ביטחוניים יהודים, וראיתי בכך הוכחה ניצחת לצביעות, לפגיעה בשוויון בפני החוק. כששמעתי את הזעקה מלוד, "איפה המשילות של בן גביר?", הנהנתי בהסכמה כואבת; הנה, אמרתי לעצמי, ההבטחות הגדולות מתנפצות אל קרקע המציאות. ראיתי בו גורם לכאוס פוליטי, כזה שמעדיף מאבקי אגו על פני יציבות המדינה. כל דיווח, כל פרשנות, כל ציוץ, רק חיזקו את הנרטיב שהיה לי נוח להאמין בו: איתמר בן גביר הוא הבעיה.
האמנתי לכל מילה. פרשת מפקד הכלא לשעבר, שי פרנסה, הייתה עבורי הקש ששבר את גב הגמל. הנה, סוף סוף, עדות מבפנים, מאיש מערכת בכיר, שחשפה לכאורה את פרצופו האמיתי של השר. ראיתי את ההתכתבויות שפורסמו, את הלחצים הנטענים, וחשתי תחושת "אמרתי לכם". הרגשתי שהתמונה ברורה: השר לביטחון לאומי, שאמור להיות שומר הסף, פועל כעבריין פוליטי לטובת מקורביו האידיאולוגיים, גם אם הם רוצחים. התחושה הזו, תחושת הצדקנות הכועסת, ליוותה אותי במשך ימים. לא הייתי צריך יותר הוכחות.
נקודת המפנה: שיחת טלפון אחת ששינתה הכל
ואז, ערב אחד, קיבלתי שיחת טלפון מחבר, אדם שאני מכיר שנים רבות, קצין ותיק בשירות בתי הסוהר. לא איש פוליטי, אלא איש מקצוע מהשטח, מהסוג שראה הכל. "אתם בתקשורת פשוט לא מבינים כלום," הוא אמר לי, ותסכולו נשמע היטב דרך הקו. "אתם קונים את הסיפור שמוכרים לכם. כל הסיפור הזה הוא לא על הטבות לרוצח יהודי. כל הסיפור הוא על המלחמה הראשונה מזה עשרות שנים בכוח הבלתי מוגבל של מחבלי חמאס בתוך בתי הכלא".
הייתי סקפטי. "מה זאת אומרת?" שאלתי. "יש עדויות, יש מפקד כלא שהתפטר".
"תקשיב טוב," הוא המשיך, "בן גביר הוא השר הראשון שנכנס למשרד ולא מוכן לקבל את המצב שבו מחבלים מנהלים את האגפים שלהם, מקבלים 'דובר' שמדברר אותם לתקשורת, מכינים פיתות על מדורות, וחוגגים. הוא דרש לדעת למה התנאים שלהם טובים יותר ממה שהחוק מתיר. במקביל, הוא דרש לדעת למה לאסירים יהודים, גם אם הם המתועבים ביותר, נשללות זכויות בסיסיות כמו שיחת טלפון לאמא שלהם, זכות שכל אסיר פלילי מקבל. הוא לא ביקש הטבות, הוא ביקש שוויון וחוקיות. פרשת פרנסה היא מסך עשן. זהו בכיר שהיה בדרכו החוצה, תחת ביקורת, שמצא דרך להפוך לקורבן וגיבור תרבות על ידי תקיפת השר שמאיים על המערכת הישנה והרקובה. המערכת נלחמת בחזרה, והיא משתמשת בכם כדי להילחם".
השיחה הזו טלטלה אותי. היא יצרה סדק ראשון בחומה הבצורה של הוודאות שלי. לראשונה, עלתה בדעתי האפשרות שהנרטיב שהוצג בפניי אינו אמת אובייקטיבית, אלא כלי במאבק כוחות אדיר.
פירוק המוקשים: מבט חדש על המציאות
בעקבות אותה שיחה, התחלתי לבחון מחדש את כל מה שהייתי בטוח בו. התחלתי לשאול שאלות אחרות.
האשמה: בן גביר דואג למחבלים יהודים. הבדיקה שלי: התחלתי לחפש מידע לא על מה שבן גביר ביקש עבור האסירים היהודים, אלא על מה שדרש לשלול ממחבלי חמאס. וגיליתי עולם שלם שהתקשורת כמעט ולא סיקרה: המאבק שלו לסגור את המאפיות בכלא, ההוראה להפסיק את הנוהל של "דובר האסירים", הדרישה לצמצם ביקורים ולהחמיר תנאים בהתאם לחוק. פתאום, הדרישה שלו לבדוק את תנאיהם של האסירים היהודים נראתה באור אחר לחלוטין. לא כדאגה סקטוריאלית, אלא כחלק ממדיניות כוללת של "חוק זה חוק, לכולם". הבנתי שהסיפור הוא לא על העדפת יהודים, אלא על הפסקת ההעדפה של מחבלים פלסטינים. המערכת, שהתרגלה במשך שנים ל"שקט תעשייתי" שנקנה באמצעות כניעה לדרישות הטרור, נכנסה למגננה מול השר שבא לפרק את השיטה.
האשמה: חוסר משילות וכישלון בטיפול בפשיעה. הבדיקה שלי: הזעקה מלוד הייתה אותנטית וכואבת. אך האם היא באמת מעידה על כישלון? או שאולי היא מעידה על תחילתו של שינוי שמעורר את השטח? במשך שנים, משפחות הפשע במגזר הערבי פעלו כמעט ללא הפרעה. המשטרה הייתה חלשה, ההרתעה לא הייתה קיימת. בן גביר לא יכול למחוק עשורים של הזנחה בחודשים ספורים. אבל מה הוא כן עושה? הוא דחף להקמת המשמר הלאומי. הוא שינה את הוראות הפתיחה באש כדי לתת גיבוי לשוטרים. הוא חילק עשרות אלפי רישיונות נשק לאזרחים שומרי חוק כדי שיוכלו להגן על עצמם. הוא יזם מבצעי ענק לאיסוף נשק בלתי חוקי. הבנתי ששפטתי את תחילת הניתוח המורכב כאילו היה פלסטר. הפשיעה מרימה ראש וזועקת כי בפעם הראשונה מזה זמן רב, מישהו דורך לה על הזנב. המאבק רק החל, והוא כואב ומדמם, אבל הוא סוף סוף קורה.
האשמה: גורם לכאוס פוליטי. הבדיקה שלי: כל "משבר" שבן גביר יצר בקואליציה נסוב סביב אותם נושאים: דרישה לתגובה צבאית חריפה יותר בעזה, התנגדות לשחרור מחבלים, דרישת תקציבים לנגב ולגליל, והתעקשות על מדיניות ביטחון ימנית. הבנתי שמה שהתקשורת מכנה "כאוס", בוחריו של בן גביר רואים כ"עמידה על עקרונות". הוא לא נבחר כדי להיות חבר נחמד בממשלה. הוא נבחר כדי להילחם על הדרך שבה הוא מאמין, והוא מספק לבוחריו בדיוק את זה. הוא המצפן הימני של ממשלה שלעיתים קרובות מדי נוטה למרכז. מה שנראה לי כחוסר אחריות, נראה כעת כנאמנות מוחלטת לשולחיו.
מסקנה: הלוחם שהמערכת רוצה להשתיק
טעיתי לגבי איתמר בן גביר. טעיתי כי צרכתי באופן פסיבי את הנרטיב שהאכילו אותי. נרטיב שנוצר וקודם על ידי מערכות שלמות – ביטחוניות, משפטיות ותקשורתיות – שמבועתות מהאפשרות שהוא יצליח. ההתקפות עליו אינן סימן לחולשתו, אלא עדות לעוצמת המאבק שהוא מנהל. הן עזות כל כך, בדיוק מפני שהוא נוגע בעצבים החשופים ביותר של המערכת, ומפרק מוקדים של כוח וריקבון שהתקבעו במשך עשרות שנים.
אני לא מבקש מכם להסכים עם כל אמירה או כל צעד שלו. אני מבקש מכם לעשות את מה שאני לא עשיתי במשך זמן רב מדי: לפקפק בנרטיב המוכן שמוגש לכם. לשאול מי מרוויח מכך שתאמינו שהאיש היחיד שמעז להילחם במערכת מבפנים הוא הבעיה, ולא המערכת עצמה. המלחמה של בן גביר אינה יפה, היא לא מלוטשת והיא רחוקה מלהיות מושלמת. אבל זו מלחמה אמיתית, וכמו בכל מלחמה, האמת היא הקורבן הראשון. אולי הגיע הזמן שנפסיק להיות קורבנות של השקרים ונתחיל לחפש אותה בעצמנו.