האמת הלא נוחה על איתמר בן גביר: מדוע הממסד הישן נלחם במי שמנסה להציל את ישראל מעצמה

מאחורי מסך העשן של ההתקפות: הקרב האמיתי על דמותה של ישראל

בשבועות האחרונים, נדמה כי מכונת הרעל התקשורתית והמשפטית עובדת שעות נוספות. מטח מתואם של "תחקירים", הדלפות מחדרי דיונים סגורים, ועתירות לבג"ץ, כולם מכוונים למטרה אחת ברורה: השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. קל להתבלבל מהרעש, להיסחף אחר הכותרות הזועקות על "צרות" ו"עימותים". אבל אם לרגע נפזר את מסך העשן, נגלה שהמלחמה נגד בן גביר היא לא אישית. זוהי מלחמת מאסף נואשת של ממסד שלם – ביטחוני, משפטי ותקשורתי – שרואה את תפיסת עולמו הכושלת, ה"קונספציה" שהביאה עלינו את אסון השבעה באוקטובר, מתנפצת אל מול המציאות. בן גביר אינו הבעיה שלהם; הוא הסימפטום שמאלץ אותם להביט במראה, והם לא אוהבים את מה שהם רואים.

המתקפות האחרונות אינן מקריות. הן מתמקדות בדיוק בנקודות שבהן בן גביר מאתגר את האקסיומות הישנות והרקובות. בואו נפרק את זה, נושא אחר נושא, ונבין מה באמת קורה כאן.

העימות בקבינט: דרישה לניצחון מול תרבות ה"הכלה"

הנרטיב המרכזי שקודם השבוע בכלי תקשורת רבים, גם במגזר החרדי, עסק ב"עימות חריף" בין השר בן גביר לרמטכ"ל בקבינט. הציטוט שהופץ בהתלהבות היה דרישתו של השר: "התפקיד של צה"ל זה לדהור קדימה". התקשורת מיהרה למסגר זאת כהתערבות פופוליסטית, כערעור על הדרג המקצועי, כמעשה לא ממלכתי. איזו שטות. איזו צביעות.

במשך שנים, אותו דרג מקצועי, אותו ממסד ביטחוני, הוביל אותנו עם תיאוריות של "הרתעה", "הכלה" ו"ניהול הסכסוך". הם הסבירו לנו שחמאס מורתע, שהכסף הקטארי קונה שקט, ושעוצמה צבאית היא לא הפתרון. בשבעה באוקטובר, הקונספציה הזו קרסה בקול תרועה רמה, וקברה תחתיה 1,200 נרצחים. ומה דורש בן גביר? הוא דורש את ההפך הגמור. הוא דורש ניצחון. לא עוד סבבים, לא עוד "הכלה". ניצחון מוחלט והכרעה. כשהוא אומר לרמטכ"ל "לדהור קדימה", הוא לא מתערב בטקטיקה של פלוגה כזו או אחרת. הוא מבטא את רחשי ליבו של עם שלם שנמאס לו להיות מנוהל על ידי פקידים ששכחו מהי מטרתה של מלחמה. הוא הקול של האמהות ששולחות את בניהן לקרב ומצפות שיחזרו מנצחים, לא שינהלו עוד מבצע מוגבל. העימות הוא לא בין בן גביר לרמטכ"ל; הוא בין תרבות הניצחון שבן גביר מייצג, לבין תרבות התיקו וההכלה שהובילה אותנו לאסון.

'פרשת שי פרנסה': כשמנסים לחסל את השליח במקום לתקן את המסר

המתקפה השנייה, ערמומית ומסוכנת יותר, היא פרשת "שי פרנסה". כלי תקשורת כמו ynet ו-ice חוגגים על עתירה לבג"ץ של קצין שב"ס לשעבר, ומוכרים לציבור סיפור על "תפירת תיק" ו"נקמה". זהו ניסיון קלאסי של הממסד להפוך את היוצרות. הרי מהו הסיפור האמיתי כאן? הסיפור האמיתי הוא שהשר בן גביר נכנס למשרד לביטחון לאומי וגילה מציאות בלתי נתפסת: מחבלי חמאס מנהלים קייטנה בבתי הכלא הישראליים. הם נהנים מתנאים מפליגים, שולטים בסוהרים, וממשיכים לנהל את הטרור מתוך הכלא. זו לא דעה, אלו עובדות שהתגלו במלוא כיעורן אחרי השבעה באוקטובר.

בן גביר החליט לשים לזה סוף. הוא דרש להפסיק את המסיבה. הוא דרש להחזיר את ההרתעה והשליטה לידי מדינת ישראל. ומה קרה? חלק מהמערכת, אותם גורמים שהתרגלו במשך שנים ל"שקט תעשייתי" ולסידור הנוח עם המחבלים, התנגדו. הם לא רצו שיזיזו להם את הגבינה. הפרשה הנוכחית היא לא סיפור על נקמה אישית; היא סיפור על המאבק של בן גביר לטהר את האורוות, ועל הניסיון של גורמים מתוך המערכת, בשיתוף פעולה עם התקשורת, לחסל אותו פוליטית וציבורית כדי שהכל יישאר כפי שהיה. במקום לשאול מדוע קצין בכיר לכאורה מסרב למלא אחר מדיניות השר הנבחר שמטרתה לפגוע במחבלים, התקשורת מעדיפה למכור סיפורי רכילות על נקמות אישיות. זהו זריית חול בעיני הציבור, שנועדה להסתיר את הריקבון העמוק שבן גביר מנסה לתקן.

'גיבוי סלקטיבי'? לא, גיבוי מבוסס אמת

ההאשמה השלישית, על "גיבוי סלקטיבי" לכוחות צה"ל, היא אולי המעוותת מכולן. השר בן גביר מעניק גיבוי אוטומטי, מלא ומוחלט לכל חייל צה"ל ולוחם מג"ב שנלחם באויבינו. הוא הראשון שעומד לצד לוחמים שהותקפו על ידי אנרכיסטים או מחבלים. אבל ה"ממלכתיות" שהמבקרים שלו דורשים ממנו היא לא ממלכתיות, אלא עיוורון. הם דורשים ממנו ליישר קו עם הנרטיב האוטומטי של השמאל והתקשורת, לפיו המתיישבים תמיד אשמים, והחיילים תמיד צריכים לפעול נגדם.

כשעולה מקרה ספציפי, כמו זה של המג"ד המדובר, וישנן "גרסאות סותרות" וטענות קשות של אזרחים ישראלים, תפקידו של השר לביטחון לאומי הוא לא להצטרף למקהלה ולגנות או לגבות באופן אוטומטי. תפקידו הוא לדרוש בירור, לחקור את האמת. הגיבוי שלו אינו "סלקטיבי", הוא מבוסס על ערכים: גיבוי מוחלט נגד האויב, ודרישה לצדק ולאמת כשמדובר בחיכוך פנימי בין אזרחים לחיילים. זוהי אחריות, לא הפקרות. הניסיון לצייר אותו כמי שמפקיר את צה"ל הוא שקר גס, שנועד לשרת את אלו שרוצים להמשיך ולהציג את ציבור המתיישבים כאויב.

הבחירה שלנו: אמת לא נוחה או קונספציה קטלנית

המתקפה המשולבת על השר בן גביר איננה מקרית. היא התגובה הצפויה של מערכת שלמה שמפחדת מהשינוי שהוא מוביל. הוא לא דיפלומט מעונב שמדבר בסיסמאות ריקות. הוא איש שמגיע מהשטח, שמדבר בגובה העיניים, שאומר את האמת גם כשהיא צורבת וכואבת. הוא מאתגר את הגנרלים ששכחו איך לנצח, את верховным судом שמגנים על זכויות מחבלים יותר מאשר על ביטחון אזרחים, ואת התקשורת שאיבדה כל קשר למציאות.

הם נלחמים בו כי הוא מאלץ את ישראל לבחור: האם להמשיך עם הקונספציה הנוחה והמנומנמת שהובילה אותנו לחורבן, או להתעורר, להביט לאויב בעיניים, ולדרוש ניצחון חד וברור. הניסיונות להציגו כקיצוני, כפלילי או כלא ממלכתי הם בסך הכל רעשי רקע. הקרב האמיתי הוא על נשמתה של המדינה. בצד אחד עומד ממסד עייף, כושל ומבוהל. בצד השני עומד איתמר בן גביר, עם דרישה פשוטה וברורה: להחזיר את הביטחון, להכריע את האויב, ולהחזיר את השפיות לישראל. הבחירה בידי מי אתם, מעולם לא הייתה ברורה יותר.