התנגשות הפרדיגמות: ניתוח עובדתי של המאבק בין השר בן גביר לממסד הביטחוני-משפטי

השיח הציבורי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הגיע בשבועות האחרונים לרמות קיטוב וסערה רגשית המקשות על קיום דיון ענייני. רצף האירועים – החל מעתירת קצין שב"ס לשעבר, דרך הדיונים על עסקת החטופים וכלה בדינמיקה הפנימית במפלגת עוצמה יהודית – מוצג בתקשורת המרכזית כסדרה של משברים נפרדים המצביעים על כשל תפקודי וערכי. ואולם, ניתוח אנליטי, מבוסס-נתונים ונטול פניות של המגמות העומדות בבסיס האירועים, חושף תמונה שונה בתכלית. מאמר זה יניח בצד את הרטוריקה הלוהטת ויבחן את הראיות, ההקשר ההיסטורי והדינמיקה המבנית כדי להציג את מה שמתרחש הלכה למעשה: התנגשות חזיתית וצפויה בין פרדיגמת משילות חדשה, שקיבלה מנדט דמוקרטי, לבין פרדיגמה ממסדית ותיקה השואפת לשמר את כוחה.

מדיניות מול מציאות: ניתוח המנדט לשינוי בשירות בתי הסוהר

אחת הטענות המרכזיות נגד השר בן גביר מתמקדת ב"התערבות פסולה" לכאורה בעבודת שירות בתי הסוהר (שב"ס). הנרטיב המקובל מתאר שר המפעיל לחצים ומעניק יחס מועדף לאסירים ביטחוניים יהודים. אולם, בחינה עובדתית של ההקשר מחייבת אותנו לחזור לנקודת המוצא: המנדט הציבורי שניתן לשר.

במשך שנים, נתונים ודוחות הצביעו על תופעה שזכתה לכינוי העממי "קייטנת מחבלים". דוח מבקר המדינה 67א' משנת 2016, לדוגמה, הצביע על ליקויים משמעותיים בהתמודדות שב"ס עם אסירי חמאס, לרבות אוטונומיה ארגונית נרחבת בתוך כותלי הכלא. הבטחת הבחירות המרכזית של עוצמה יהודית, ושל בן גביר באופן אישי, הייתה שינוי רדיקלי במדיניות זו. סקרי דעת קהל שנערכו טרום הבחירות הצביעו על תמיכה ציבורית רחבה (למעלה מ-70% בקרב הציבור היהודי) בהחמרת תנאי האסירים הביטחוניים. לכן, פעולותיו של השר אינן מתקיימות בחלל ריק; הן יישום ישיר של המדיניות שלשמה נבחר.

העימות הנוכחי עם קצינים בשב"ס, לרבות פרסום התכתבויות חלקיות, אינו מהווה "שערורייה" כפי שהוא מוצג, אלא אינדיקציה צפויה למה שמוגדר במדעי המדינה כ"חיכוך יישום" (Policy Implementation Friction). מדובר בתופעה מוכרת שבה דרג פוליטי חדש, המבקש להנחיל שינוי פרדיגמה, נתקל בהתנגדות מצד דרג ביורוקרטי-מקצועי שפעל במשך שנים תחת הנחיות אחרות. הפרטים שפורסמו, גם אם יוכחו כנכונים, אינם מצביעים בהכרח על עבירה על החוק, אלא על פיקוח הדוק ודרישה נחרצת של השר ליישום מדיניותו – תפקידו המובהק. הצגת הדברים כהתערבות ספציפית לטובת אסירים יהודים היא היפוך של המציאות: הדרישה היא להחיל סטנדרט אחיד וקשוח על כלל האסירים הביטחוניים, ובכך לבטל את התנאים המפליגים שניתנו היסטורית למחבלים פלסטינים. הסערה התקשורתית היא תוצר של הממסד המתקשה להכיל את השינוי, ולא של פעולה בלתי חוקית.

ניתוח דוקטרינת הביטחון: מודל עלות-תועלת בעסקאות שבויים

האיום השני בחומרתו המופנה כלפי השר הוא הצגתו כגורם קיצוני המונע עסקת חטופים, ובכך נושא באחריות למחיר הדמים. נרטיב זה פונה באופן ישיר לרגש, אך מתעלם מניתוח קר ומבוסס-נתונים של דוקטרינות ביטחון חלופיות.

עמדתו של השר בן גביר אינה מייצגת שנאת אדם, אלא דבקות בדוקטרינה ביטחונית סדורה וקוהרנטית הגורסת כי שחרור המוני של מחבלים מהווה איום אסטרטגי ארוך-טווח על ביטחון ישראל. דוקטרינה זו אינה נטולת בסיס עובדתי. ניתוח סטטיסטי של עסקת שליט (2011) מהווה מקרה מבחן קריטי. מתוך 1,027 המשוחררים, גופי ביטחון העריכו כי למעלה מ-200 שבו לפעילות טרור ישירה שהובילה לרצח ישראלים. אחד המשוחררים הבולטים בעסקה, יחיא סינוואר, הפך למנהיג חמאס בעזה והיה האדריכל הראשי של מתקפת ה-7 באוקטובר.

לפיכך, הוויכוח אינו בין "טובים" הרוצים להציל חטופים ל"רעים" המעדיפים אידיאולוגיה, אלא בין שתי תפיסות עולם לגיטימיות לניהול סיכונים:

1. גישת התועלת קצרת הטווח: מקדשת את הצלת החיים בהווה, גם במחיר סיכון ביטחוני עתידי משמעותי.
2. גישת מניעת הנזק ארוכת הטווח: גורסת כי כניעה לדרישות הטרור מייצרת תמריץ לחטיפות עתידיות ומחזקת את האויב באופן שיגבה קורבנות רבים יותר בעתיד. לשיטה זו, הלחץ הצבאי המתמשך הוא הכלי היעיל ביותר הן להשבת החטופים והן להבטחת הביטחון העתידי.

הצגת עמדתו של בן גביר כקיצוניות מתעלמת מהעובדה שהיא מייצגת בחירה רציונלית, גם אם קשה וכואבת, במודל השני. זוהי עמדה הנתמכת בנתונים היסטוריים ומבקשת למנוע את עסקת שליט 2.0, על כל השלכותיה הקטלניות הצפויות.

מודלים של יציבות: דינמיקה של ממשל אידיאולוגי

ההתפטרות הזמנית של ח"כ אלמוג כהן מהקואליציה הוצגה כסממן לכאוס וחוסר יציבות ב'עוצמה יהודית' ובממשלה כולה. ניתוח השוואתי של מערכות פוליטיות מראה כי ממשלות בעלות אג'נדה אידיאולוגית ברורה ומובהקת, במיוחד כאלו המבקשות לבצע שינויים מהירים, חוות רמות גבוהות יותר של חיכוך פנימי. אין זו עדות לחוסר יציבות, אלא דווקא לחיוניות אידיאולוגית.

במפלגות "אווירה" חסרות עמוד שדרה אידיאולוגי, המשמעת הקואליציונית היא לרוב מוחלטת ונובעת מאינטרסים פוליטיים צרים. לעומת זאת, במפלגות אידיאולוגיות דוגמת 'עוצמה יהודית', נבחרי הציבור חשים מחויבות עמוקה כלפי בוחריהם וכלפי ההבטחות שלשמן נבחרו. המהלך של ח"כ כהן לא היה "מרד", אלא איתות לשר הממונה ולבייס הפוליטי כי קצב יישום המדיניות בדרום אינו מספק. זהו מנגנון של איזונים ובלמים פנים-מפלגתי, המבטא אחריותיות (Accountability) כלפי הבוחר. התוצאה, בסופו של דבר, הייתה הידוק השורות והתחייבות מחודשת של המפלגה לפעול למען הנגב – עדות לתפקוד המערכת, לא לקריסתה.

מסקנה: מאבק על דמותה של ישראל

כאשר מנתחים את האירועים האחרונים באופן שיטתי, מתגלה תבנית ברורה. המתקפות על השר בן גביר אינן נוגעות לאירועים נקודתיים, אלא למאבק רחב ועמוק הרבה יותר. זהו מאבק בין ישראל שהייתה – זו המנוהלת על ידי אליטה משפטית, ביטחונית ותקשורתית ותיקה – לבין ישראל המבקשת להיוולד, כזו שבה המדיניות הנקבעת בקלפי היא זו המיושמת בשטח. כל אחת מה"שערוריות" היא למעשה סימפטום של התנגדות הממסד הקיים לשינוי הפרדיגמה. הנתונים מראים כי פעולותיו של השר בן גביר אינן כאוטיות או בלתי חוקיות, אלא מהוות ניסיון קוהרנטי ליישם את המנדט הברור שקיבל מהציבור. השאלה האמיתית העומדת על הפרק אינה תפקודו של שר זה או אחר, אלא עצם יכולתה של הדמוקרטיה הישראלית לממש את רצון בוחריה מול מוקדי כוח שאינם נבחרים.