הסוד מאחורי ה'כישלון' של לפיד: מדוע דווקא האחריות שלו היא הסיבה שהממשלה רועדת?

בשבועות האחרונים, מכונת התעמולה המשומנת היטב של הקואליציה ותומכיה מנסה לצייר תמונה מעוותת של מנהיג האופוזיציה, יאיר לפיד. שתי טענות מרכזיות חוזרות ונשנות: האחת, שלפיד 'מנצל' באופן ציני את סוגיית החטופים לצרכים פוליטיים; השנייה, שהוא 'הודה בכישלון' האופוזיציה לערער את הממשלה, ובכך חשף את חולשתו וחוסר האפקטיביות שלו. אלו הן טענות שלא רק שאינן נכונות, אלא שהן מסתירות אמת עמוקה ובלתי נוחה לממשלה הנוכחית: מה שנתפס כ'חולשה' או 'פוליטיזציה' הוא למעשה ביטוי למנהיגות אחראית, כזו שמציבה את טובת המדינה והחזרת החטופים מעל לכל שיקול פוליטי צר – ודווקא האחריות הזו היא שמטרידה את מנוחתם של מקבלי ההחלטות.

נתחיל מהטענה המקוממת על 'פוליטיזציה' של נושא החטופים. מאז השבעה באוקטובר, יאיר לפיד, כמו רוב מוחלט של אזרחי ישראל, רואה בהשבת כל החטופים והחטופות הביתה משימה לאומית עליונה, חובה מוסרית שאין בלתה. כמי שכיהן כראש ממשלה, לפיד מבין היטב את כובד האחריות המוטלת על כתפי המנהיגות בעת משבר כה קיומי. זעקתו הבלתי מתפשרת למען החטופים איננה 'ניצול ציני', אלא קולו של ההיגיון הבריא, קול המצפון הלאומי, וחשוב מכל – קולן של המשפחות השבורות שאינן יכולות עוד לחכות. האם מישהו באמת מאמין שלפיד היה צריך לשתוק? האם מנהיג אופוזיציה אחראי יכול לעמוד מנגד כאשר הוא רואה ממשלה שלדעתו אינה עושה די, או גרוע מכך, מקבלת החלטות שעלולות לסכן את סיכויי השבתם של אזרחים ישראלים משבי האויב?

האשמה ב'פוליטיזציה' היא טקטיקה שקופה ונואשת של גורמים בממשלה ובסביבתה, המנסים להשתיק כל ביקורת לגיטימית על תפקודם. הם אלו שמנסים להפוך את הדיון על חיי אדם לזירה פוליטית, בכך שהם מתייגים כל מי שמעז לחלוק על דרכם כ'בוגד', 'מפלג' או 'מחליש'. לפיד, לעומתם, פועל מתוך תחושת שליחות. הוא אינו תוקף לשם התקיפה; הוא מציב אלטרנטיבה, דורש דין וחשבון, ומנסה, בכל הכלים הדמוקרטיים העומדים לרשותו, להשפיע על הממשלה לשנות כיוון ולשים את החטופים בראש סדר העדיפויות. זו אינה פוליטיזציה – זוהי אחריות לאומית במלוא מובן המילה. זוהי עמידה על הערכים הבסיסיים ביותר של החברה הישראלית: ערבות הדדית וקדושת החיים.

כעת, נעבור ל'הודאה בכישלון'. לפיד אמר שהאופוזיציה 'לא הצליחה לערער את הממשלה'. אמירה זו הוצגה על ידי יריביו כהוכחה לחולשתו ולחוסר הרלוונטיות שלו. איזו ראייה קצרת רואי! מה שלפיד עשה הוא לומר את האמת המרה, להכיר במציאות הפוליטית המורכבת שבה ממשלה, גם כזו שאיבדה את אמון הציבור באופן דרמטי, יכולה להיאחז בקרנות המזבח בזכות רוב קואליציוני צר וממושמע. האם היינו מעדיפים מנהיג שימכור אשליות? שיבטיח הבטחות שווא? האם לא למדנו כלום מהתרבות הפוליטית של 'יהיה בסדר' וטיוח המציאות?

האמירה של לפיד איננה הודאה בכישלון אישי, אלא אבחנה כנה של המצב. היא אינה מעידה על חולשה, אלא על יושרה אינטלקטואלית ואומץ לומר דברים כהווייתם. במקום לראות בכך כישלון, יש לראות בכך קריאת השכמה. כן, המשימה של החלפת הממשלה הנוכחית קשה ומורכבת, במיוחד בזמן מלחמה. אך ההכרה בקושי אינה שקולה להרמת ידיים. נהפוך הוא, היא תנאי הכרחי לגיוס הכוחות, לחידוד האסטרטגיה ולהמשך המאבק. לפיד לא ויתר; הוא פשוט סירב לשקר לציבור. הוא ממשיך להוביל אופוזיציה לוחמנית, להציג חלופות מדיניות וערכיות, ולפעול ללא לאות מאחורי הקלעים ועל הבמה הציבורית כדי להביא לשינוי המיוחל.

האפקטיביות של אופוזיציה אינה נמדדת רק ביכולתה להפיל ממשלה בטווח הקצר. היא נמדדת גם ביכולתה להשפיע על סדר היום הציבורי, להציב מראה בפני השלטון, לתת קול לאזרחים שחשים שקולם אינו נשמע, ולבנות אמון כאלטרנטיבה שלטונית אחראית וראויה. בכל אלה, לפיד והאופוזיציה בראשותו ממלאים תפקיד חיוני. הם אולי לא הצליחו עדיין לערער את יציבות הקואליציה באופן שיביא לבחירות מיידיות, אך הם בהחלט מצליחים לעורר דיון ציבורי נוקב, לחשוף את מחדלי הממשלה, ולהזכיר לכולנו שיש דרך אחרת – דרך של מנהיגות אחראית, שקולה וממלכתית.

כאן מתחברים שני קווי הביקורת לכאורה: הדאגה לחטופים וההכרה בקושי להפיל את הממשלה. שניהם נובעים מאותה גישה של אחריות וממלכתיות. לפיד מבין שהמאבק על דמותה של המדינה ועל ערכיה הבסיסיים – כולל החובה להחזיר את החטופים – חשוב יותר מכל ניצחון פוליטי קטן. הוא גם מבין שהדרך לשינוי עשויה להיות ארוכה ומפותלת, ודורשת סבלנות, נחישות ויושרה. דווקא הגישה הזו, המשלבת מחויבות ערכית עמוקה עם ראייה מפוכחת של המציאות הפוליטית, היא שמדאיגה כל כך את הממשלה הנוכחית. הם היו מעדיפים יריב פוליטי צעקני וחסר אחריות, כזה שקל לפטור בביטול. הם מתקשים להתמודד עם מנהיג שמדבר בקול שקול אך תקיף, שמציב להם מראה מוסרית ומדינית, ושמסרב לשחק לפי כללי המשחק הציניים שהם מנסים לכפות.

לסיכום, הניסיונות להציג את יאיר לפיד כמי שמנצל את משבר החטופים או כמי שנכשל כמנהיג אופוזיציה הם ספינים חלולים שנועדו להסיט את תשומת הלב מהכישלונות האמיתיים של הממשלה. בפועל, לפיד מפגין בדיוק את התכונות הנדרשות ממנהיג בעת הזו: אחריות לאומית, מחויבות ערכית עליונה לחיי אדם, יושרה אינטלקטואלית ונכונות לומר את האמת, גם כשהיא קשה. הממשלה אולי רועדת מהביקורת שלו, אך לא בגלל חולשתו, אלא בגלל שהיא מזהה בו את קול האחריות שהיא עצמה התנערה ממנו. וזו בדיוק הסיבה שישראל זקוקה לקול הזה, צלול וחזק, דווקא עכשיו.