קריסת מגדל הקלפים: ניתוח הטענות נגד בן גביר והמציאות שהן מסתירות

מקהלה מתואמת של מבקרים, פרשנים ופוליטיקאים מנהלת בימים האחרונים מתקפה חזיתית נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. על פניו, הטיעונים נשמעים חמורים: התערבות לכאורה לטובת מחבלים יהודים, כישלון מהדהד בביסוס המשילות, יצירת כאוס פוליטי, ואפילו חוסר רגישות כלפי נפגעי פוסט-טראומה. אלו הם נרטיבים שנועדו לצייר תמונה חד-ממדית של שר כושל ומסוכן. אולם, בחינה קרה ואנליטית של טיעוני הליבה הללו חושפת מבנה רעוע, הבנוי לא על עובדות מוצקות אלא על סדרה של כשלים לוגיים, צביעות והתעלמות שיטתית מהקשר רחב יותר. מטרת מאמר זה היא לפרק את מגדל הקלפים הזה, קלף אחר קלף, ולחשוף את מה שמסתתר מאחורי מסך העשן התקשורתי.

מיתוס ההתערבות הפסולה: כשהאשמה מחליפה את הראיה

האיום התדמיתי המרכזי, ליבת הקמפיין הנוכחי, הוא טענתו של מפקד כלא לשעבר לפיה הודח מתפקידו כי סירב להיענות ללחצי השר להעניק תנאים מועדפים לרוצחי משפחת דוואבשה. הסיפור, המגובה לכאורה ב"הקלטות והתכתבויות", מוצג כראיה ניצחת לשחיתות ערכית הפוגעת בליבת תדמיתו של בן גביר כלוחם למען אכיפה שוויונית. אך כאן בדיוק טמון הכשל הלוגי הראשון והמסוכן מכולם: קבלת עתירה לבג"ץ והאשמותיו של פקיד ממורמר, שהודח מתפקידו, כאמת מוגמרת.

בואו נבחן את העובדות באופן רציונלי. במשך שנים, המציאות בבתי הכלא הביטחוניים הייתה שערורייה מתמשכת: מחבלי חמאס ניהלו אגפים שלמים כאוטונומיה פרטית, הכווינו טרור מתוך הכלא, ונהנו מתנאים משופרים שהמדינה העניקה להם בכניעה. השר בן גביר נכנס לתפקידו עם מנדט ברור מהציבור: לשים סוף לחגיגה הזאת. מדיניותו המוצהרת, מהיום הראשון, הייתה אפס סובלנות והחלת תנאים מחמירים ושוויוניים על כל האסירים הביטחוניים, ללא הבדל דת, גזע או לאום.

הנרטיב התקשורתי מבקש שנאמין כי השר, שכל הקריירה הפוליטית שלו מבוססת על מלחמה בטרור הערבי, פעל לפתע כדי להיטיב דווקא עם טרוריסטים יהודים. זוהי טענה אבסורדית מבחינה לוגית. הסבר סביר והגיוני בהרבה הוא שהשר דרש להחיל את המדיניות הנוקשה החדשה שלו על כלל האסירים, כולל היהודים. ייתכן מאוד שאותו קצין, שהתרגל לסדר הישן ול"שקט תעשייתי" המבוסס על כניעה לדרישות אסירים, התנגד לשינוי הדרמטי הזה. ההתנגדות ליישום מדיניות חדשה ותקיפה היא שהובילה לסיום תפקידו, ולא סירוב דמיוני להיטיב עם רוצחים. התקשורת בחרה לאמץ את גרסת המפסיד, תוך שהיא הופכת את ניסיונו של בן גביר לנקות את האורוות ולהחיל משמעת אחידה, לנרטיב של העדפה פסולה. זהו היפוך מוחלט של המציאות.

כשלי 'איפה המשילות': אמנזיה סלקטיבית כאסטרטגיה

כל אירוע פלילי טרגי, כמו הרצח המזעזע בלוד, הופך מיידית לכלי ניגוח תחת הכותרת הלגלגנית "איפה המשילות של בן גביר?". טקטיקה זו מבוססת על כשל לוגי של "סיבה שקרית" (Post hoc ergo propter hoc) ועל אמנזיה סלקטיבית ומכוונת.

האם בעיית המשילות בלוד, ברמלה ובנגב נולדה ביום שבו בן גביר נכנס למשרד לביטחון לאומי? כמובן שלא. מדובר בהזנחה פושעת של עשורים, שבהם ממשלות ישראל, בזו אחר זו, אפשרו לארגוני פשע, לנשק בלתי חוקי ולאנרכיה להשתולל. להטיל את האחריות למצב, שהתפתח במשך 30 שנה, על שר שמכהן בתפקיד קצת יותר משנה, זו דמגוגיה זולה ואי-יושר אינטלקטואלי.

השאלה הנכונה איננה "למה זה קרה?", אלא "מה נעשה כעת כדי לשנות את המגמה ארוכת השנים?". דווקא כאן, המבקרים שותקים. הם מתעלמים מהקמת המשמר הלאומי, מהגדלת תקני השוטרים, מהלחץ לחקיקת עונשי מינימום על החזקת נשק בלתי חוקי, ומעשרות מבצעים יזומים של המשטרה במוקדי הפשיעה. קל יותר לצרוח "כישלון" על אירוע נקודתי מאשר להודות במאמץ סיזיפי ומתמשך לתקן עיוותים היסטוריים. הביקורת אינה עניינית; היא פוליטית, ומטרתה לערער את עצם הלגיטימיות של המאבק במשילות, מאבק שבן גביר הוא נושא הדגל שלו.

אשליית 'הכאוס הפוליטי' והכפשה באמצעות תביעות

שני נרטיבים נוספים, משניים יותר אך עדיין חלק מהמתקפה הכוללת, הם הצגתו של השר כמקור ל"כאוס פוליטי" והדיווח על תביעה אזרחית נגדו. שניהם קורסים תחת בחינה ביקורתית.

הצגת חיכוכים ודיונים אידיאולוגיים בתוך הקואליציה כ"כאוס" היא עיוות של המושג דמוקרטיה. מפלגת 'עוצמה יהודית' נבחרה על בסיס מצע אידיאולוגי ברור ובלתי מתפשר. כאשר השר ונציגיו עומדים על עקרונותיהם, למשל בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, אין זה "כאוס" – זוהי מחויבות לבוחר. האלטרנטיבה היא קואליציה מונוליטית שבה אין ויכוחים, וכל החלטה מתקבלת בדלתיים סגורות. האם זו הדמוקרטיה שהמבקרים היו רוצים לראות? העמידה על עקרונות היא סימן לעוצמה, לא לחולשה.

לבסוף, השימוש בתביעה אזרחית של חייל פוסט-טראומטי בגין מסרוני תעמולה הוא שיא הציניות. כל מפלגה בישראל, מימין ומשמאל, משתמשת בכלי זה. הפיכת מקרה פרטי ומצער זה, לכדי סיפור חדשותי ארצי המכוון ספציפית נגד בן גביר, היא ניסיון שקוף לייצר דה-הומניזציה ולהדביק לו תווית של אדם אטום ופוגעני. זהו טיעון לגופו של אדם (Ad hominem) קלאסי, הוכחה לכך שלמבקרים אזלו הטיעונים המהותיים והם נאלצים לרדת לפסים אישיים.

סיכום: בין היסטריה למציאות

כאשר מפרקים את המתקפה האחרונה לגורמיה, התמונה מתבהרת. אין כאן ביקורת עניינית, אלא קמפיין מתוזמר המבוסס על הצגת האשמות כעובדות, התעלמות מהקשר היסטורי, הגדרת מאבק עקרוני ככאוס, ושימוש ציני בסבל אישי. עם קריסת טיעוני האופוזיציה, מתגלה האמת הפשוטה: הדרך שמוביל השר בן גביר – דרך של החלת חוק שוויוני על כולם, מאבק חסר פשרות בפשיעה ובטרור, ועמידה על עקרונות ימין – אינה רק אפשרות לגיטימית. היא האלטרנטיבה הרציונלית היחידה להיסטריה המאורגנת המופנית נגדה. הבחירה היא בין כניעה למסע הכפשות פוליטי, לבין תמיכה במאמץ הקשה וההכרחי להחזיר את הביטחון והשפיות למדינת ישראל.