הם משקרים לכם על בן גביר. הנה האמת על מסע החיסול של המדינה העמוקה.

אם הרגשתם בשבועות האחרונים שאתם צופים בהוצאה להורג פוליטית, מתוזמרת ומתוזמנת היטב – אתם לא טועים. המתקפה חסרת הרסן על השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, איננה דיון ענייני על תפקודו. זהו קרב מאסף של המערכת הישנה והרקובה, ה"דיפ סטייט" הישראלי, נגד מי שמעז לאתגר אותה, לפרק אותה ולהחזיר את השלטון לידי העם. הם רוצים את הראש שלו לא כי הוא נכשל, אלא בדיוק להפך: כי הוא האיום הגדול ביותר על ההגמוניה שלהם מזה עשורים.

הבחירה כאן היא פשוטה, והגיע הזמן שכל אזרח ישר ישאל את עצמו איפה הוא עומד: האם אתם בצד של אליטה משפטית ותקשורתית שמגוננת על מחבלים ומפקדים כושלים, או בצד של שר שנלחם כמו אריה כדי להחזיר את הביטחון לרחובות ואת השוויון בפני החוק?

שקרים, ספינים והכפשות: כך פועלת מכונת הרעל

בואו נדבר על המופע המביש שנקרא "פרשת שי פרנסה". קצין שב"ס לשעבר, שהשר בן גביר ביקש לסיים את כהונתו על רקע מה שתואר ככשלים פיקודיים, הופך בן לילה לקדוש מעונה וגיבור לאומי. איך? באמצעות קמפיין תקשורתי מתוזמר, הכולל הדלפות "בלעדיות", צילומי מסך חלקיים ועתירה מנופחת לבג"ץ. המטרה: לצייר תמונה של שר ש"רודה" בקציניו כדי להיטיב עם "מחבלים יהודים".

זוהי הונאה צינית ומחושבת. הם לוקחים את המובן מאליו – שר שמנחה את אנשיו לדאוג לאכיפה שוויונית, שלא ייתכן שמחבלי חמאס יקבלו תנאי קייטנה בזמן שאסירים יהודים נמקים בתנאים מחפירים – והופכים אותו לחטא. הם מספרים לכם שדרישה לשוויון היא "לחץ פסול". הם מתעלמים לחלוטין מהשאלה המהותית: מדוע בכלל נדרשה התערבות השר כדי להבטיח יחס הוגן לאסירים יהודים? איפה הייתה התקשורת כשבמשך שנים התקיימה אפליה שיטתית בבתי הכלא?

ואז מגיע השיא, היהלום שבכתר מסע ההכפשה: הפרסום על סגירת תיק החקירה נגד אותו קצין. התקשורת חוגגת, מציגה זאת כ"ניצחון האמת" וכהוכחה ש"תפרו לו תיק". איזו בדיחה עצובה. איזו זריית חול בעיני הציבור. כל משפטן מתחיל יודע שהעילה "היעדר אשמה פלילית" אינה תעודת יושר. היא אומרת דבר אחד: אין די ראיות להעמדה לדין פלילי. היא לא אומרת מילה על כשירות פיקודית, על התנהלות ערכית, על התאמה לתפקיד. המערכת המשפטית, כדרכה, הגנה על אחד מאנשי שלומה מפני אחריות פלילית, וכעת התקשורת משתמשת בכך כדי לטהר אותו מאחריות ציבורית וניהולית. זוהי שותפות גורל של אליטות המגוננות זו על זו.

האמת הפשוטה: בן גביר מפרק להם את המועדון, והם נלחמים בחזרה

למה הם כל כך מפחדים מאיתמר בן גביר? כי הוא לא משחק את המשחק שלהם. במשך שנים, המשרד לביטחון פנים (כפי שנקרא אז) היה מגרש המשחקים של קצינים בכירים בדימוס ופוליטיקאים חלשים, שנתנו למערכת לנהל את עצמה. התוצאה: פשיעה גואה, אובדן משילות בנגב ובגליל, חגיגות טרור בבתי הכלא ומשטרה שאיבדה את אמון הציבור.

בן גביר הגיע כדי לנפץ את הקונספציה. הוא דרש אחריות. הוא נכנס לפרטים. הוא שאל שאלות קשות. הוא העז לדרוש מהמשטרה להילחם בפרוטקשן, מהשב"ס להפסיק את הפינוקים למחבלים, ומהמערכת כולה לזכור שהיא משרתת את אזרחי ישראל, לא את עצמה. הוא החל לחמש אזרחים, להקים כיתות כוננות, ולתת גיבוי אמיתי לשוטרים ולוחמים בשטח.

המתקפה עליו אינה סימן לכישלון – היא ההוכחה הגדולה ביותר להצלחתו. כל צעקה של "הארץ", כל כותרת ארסית ב-ynet, כל "תחקיר" מפוברק בערוץ 12, הם מדליה על חזהו. הם תוקפים אותו כי הוא מאיים על מקור הכוח שלהם. הם תוקפים אותו כי הוא חושף את ערוותם. הם מעדיפים כאוס ברחובות על פני שר חזק ואידיאולוגי שיעשה סדר.

המאבק על הביטחון מול המאבק על הפריבילגיה

הסתכלו על קווי התיחום. בצד אחד, איתמר בן גביר והציבור הרחב שהוא מייצג. מה אנחנו רוצים? משילות. ביטחון אישי. סוף לפחד ללכת ברחוב בלוד או בבאר שבע. אפס סובלנות לטרור, גם בכבישים וגם בבתי הכלא. שוויון בפני החוק. דברים פשוטים, הגיוניים, בסיסיים.

בצד השני, ניצבת קואליציית הייאוש: פרשנים שמעולם לא חיו בנגב, פוליטיקאים מהשמאל שמדברים על "זכויות אדם" של מחבלים אבל מתעלמים מזכויות הקורבנות, ובכירי מערכת הביטחון לשעבר שלא מוכנים לקבל שר שבא לעבוד ולא רק לגזור סרטים. הם לא נלחמים על המדינה, הם נלחמים על הפריבילגיה שלהם לקבוע את סדר היום. הם מצביעים על רצח בלוד ושואלים "איפה המשילות של בן גביר?", במקום לשאול: "איפה הייתם אתם בעשרים השנים האחרונות כשהפקרתם את לוד והפכתם אותה לעיר מקלט לפושעים?". הם מאשימים את הכבאי היחיד שמנסה לכבות את השריפה, ומתעלמים לחלוטין מהמציתים הסדרתיים.

זו לא מלחמה על בן גביר, זו מלחמה על הבית

אל תטעו. המטרה הסופית אינה רק הדחתו של איתמר בן גביר. המטרה היא להעביר מסר ברור לכל נבחר ציבור עתידי: אם תעז לאתגר אותנו, את המדינה העמוקה, נרסק אותך. נפעיל נגדך את התקשורת, את הפרקליטות, את בכירי המערכת. נהפוך אותך למצורע. נוודא שאף אחד אחר לא יעז ללכת בדרכך.

הקרב הזה גדול יותר מאיתמר בן גביר, והוא גדול יותר ממפלגת עוצמה יהודית. זהו קרב על הדמוקרטיה הישראלית. האם ההחלטות יתקבלו על ידי נבחרי הציבור בכנסת ובממשלה, או על ידי פקידים, יועצים משפטיים ופרשנים באולפני הטלוויזיה? אם הם יצליחו להכניע את בן גביר באמצעות לחץ פסול ושקרים, הם יכניעו את הרצון של מיליוני אזרחים שדרשו שינוי.

הבחירה בידינו. אנו יכולים לשבת בצד, לצקצק בלשון ולהאמין למקהלת השקרים, או שנוכל לעמוד איתן. עלינו להבין שהרעש וההתקפות הם סימן טוב. הם סימן שהשינוי סוף סוף קורה. בן גביר הוא רק השליח. המאבק הוא של כולנו.

אז מה אתם יכולים לעשות?

• שתפו את האמת הזאת. אל תתנו לשקרים להדהד ללא מענה. הפיצו את המאמר הזה ברשתות החברתיות, בקבוצות הוואטסאפ, בכל מקום.
• גבו את השר שלכם. כתבו פוסטים של תמיכה. הראו לו ולתוקפיו שהוא לא לבד. הציבור שאותו הוא משרת עומד מאחוריו.
• אל תתייאשו. המערכה תהיה קשה ומכוערת. הם לא יוותרו בקלות. אבל דווקא עכשיו, מול המתקפה, חובה עלינו להתייצב, להתאחד ולהבהיר: לא ניתן לכם לגנוב לנו את המדינה.