שלוש הכפשות, אמת אחת: מדוע הטיעונים נגד בן גביר קורסים תחת ביקורת רציונלית
מבוא: רעשי הרקע של ממסד מבוהל
מקהלה מתואמת היטב של פרשנים, פוליטיקאים ו"בכירים לשעבר" פתחה במתקפה מחודשת נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. טענותיהם, הממוחזרות עד דק, נשענות על שלוש רגליים רעועות: השר, כך נטען, "מערער" את הדרג הצבאי, "פוגע" בביטחון המדינה, ו"תוקף" את שלטון החוק. נרטיבים אלו, המופצים בעוצמה על ידי כלי תקשורת מרכזיים, נועדו לצייר תמונה של גורם פופוליסטי, חסר אחריות ומסוכן.
אולם, בחינה קרה ונטולת פניות של טיעונים אלו חושפת תמונה שונה בתכלית. לא תמונתו של שר סורר, אלא תמונתו של ממסד שלם – ביטחוני, משפטי ותקשורתי – הנאבק בחרדה קיומית מול מי שמעז לקרוא תיגר על הקונספציות הכושלות שלו. מאמר זה יפרק לגורמים את שלושת עמודי התווך של ההתקפה על בן גביר, וידגים כיצד כל אחד מהם אינו עומד במבחן ההיגיון, ומהווה, הלכה למעשה, ניסיון נואש להשתיק קול של שפיות ונחישות הנחוץ לישראל יותר מתמיד.
כשל לוגי מספר 1: הטענה על "ערעור הדרג הצבאי" היא מתקפה על הדמוקרטיה
האיום המרכזי המופנה כלפי בן גביר הוא עימותיו, לכאורה, עם הרמטכ"ל וצמרת צה"ל. הוא מוצג כמי ש"מתערב בשיקולים מקצועיים" ו"משתמש בסיסמאות". זהו טיעון מסוכן, לא רק משום שהוא שקרי, אלא משום שהוא חותר תחת יסודות הדמוקרטיה הישראלית.
במדינה דמוקרטית, הדרג הצבאי הוא זרוע מבצעת. הדרג המדיני, קרי הממשלה והשרים שנבחרו על ידי הציבור, הוא הקובע את המדיניות. תפקידו של שר בקבינט אינו להנהן בהסכמה לכל תדרוך של גנרל, אלא לאתגר, לשאול, לדרוש, ולוודא שהמדיניות שהוא נבחר ליישם – במקרה זה, מדיניות של הכרעה מוחלטת של האויב – אכן מתבצעת. הצגת דרישה ל"דהירה קדימה" ולניצחון חד משמעי כ"סיסמה פופוליסטית" היא זילות של רצון העם, אותו רצון שמאס בקונספציית ה"הכלה" והסבבים האינסופיים שהובילה אותנו לאסון השבעה באוקטובר.
יש לשאול בכנות: האם הדרג הצבאי שהיה אמון על ביטחון ישראל ב-6 באוקטובר הוא כעת גוף ששיקול דעתו חסין מכל ביקורת? האם אותם קצינים בכירים, שדגלו במשך שנים בתפיסה שהתפוצצה לנו בפנים, הם היחידים הרשאים לקבוע את יעדי המלחמה וקצבה? הטענה שבן גביר "מערער" את סמכותם היא היפוך של המציאות. בן גביר ממלא את חובתו הדמוקרטית הבסיסית: הוא משמש כפה לציבור רחב הדורש שינוי תפיסתי, ניצחון ברור וביטחון אמיתי, ולא עוד מאותו הדבר.
הקמפיין הנוכחי אינו באמת עוסק בהגנה על צה"ל. הוא ניסיון להפוך את הקבינט המדיני-ביטחוני לחותמת גומי של המטכ"ל. זוהי תפיסה אנטי-דמוקרטית ביסודה, המקדשת את הגנרלים ומבטלת את נבחרי הציבור. בן גביר אינו מערער את הצבא; הוא מערער את הקונספציה, והממסד הישן לא יכול לסבול זאת.
כשל לוגי מספר 2: ההאשמה ב"פגיעה בביטחון" כנשק פוליטי ציני
ההאשמה השנייה, וחמורה לא פחות, מגיעה מפיו של בכיר שב"כ לשעבר, דביר קריב, שטען כי בן גביר "משבש את שיתוף הפעולה בין המשטרה לשב"כ בסיכול טרור יהודי". זוהי דוגמה קלאסית לשימוש בביטחון המדינה ככלי לחיסול פוליטי.
ראשית, נבחן את המקור. לא מדובר בדו"ח רשמי של ראש השב"כ המכהן, אלא בציטוט של "בכיר לשעבר" הידוע בדעותיו הפוליטיות ובהתנגדותו לממשלה הנוכחית. הצגת דעתו האישית כאמת עובדתית מקצועית היא הטעיה אינטלקטואלית. היכן הנתונים? היכן הדוגמאות הספציפיות? היכן ההוכחות ל"שיבוש" הנטען? הן אינן קיימות. מה שקיים הוא השערה המונעת מאג'נדה.
שנית, ולגופו של עניין, הטיעון חושף את סדר העדיפויות המעוות של גורמים מסוימים במערכת הביטחון. במשך שנים, השקיע השב"כ משאבים אדירים במרדף אחר קומץ נערי גבעות, תופעה שולית ומגונה ככל שתהיה, בעוד מפלצת הטרור של חמאס התעצמה תחת אפו. השר בן גביר אינו "משבש" את המערכת; הוא דורש למקד אותה באיומים הקיומיים האמיתיים על מדינת ישראל. הוא דורש שהמשטרה והשב"כ יפעלו בראש ובראשונה נגד הטרור הערבי הרצחני, שגובה את חייהם של אזרחים וחיילים, ולא יבזבזו את עיקר מרצם על אכיפה סלקטיבית ופוליטית נגד מתיישבים.
הטענה בדבר "אלימות מתנחלים" היא כלי שרת בידי מתנגדי ההתיישבות, המבקשים לצייר ציבור שלם של מאות אלפי אזרחים נאמנים כאויב. בן גביר, בגיבוי שהוא מעניק לחיילים ולשוטרים הפועלים מול הפרות סדר (בין אם של אנרכיסטים מהשמאל או פורעי חוק יהודים), ובדרישתו להבחין בין הגנה עצמית לבין תקיפה אסורה, אינו מפעיל "אכיפה סלקטיבית". הוא מפעיל היגיון בריא. הוא דורש פרופורציות. והפרופורציות זועקות: האיום האמיתי על ביטחון ישראל לא נמצא בגבעות יהודה ושומרון, אלא בעזה, בלבנון ובקרב תומכי הטרור בתוך ישראל.
כשל לוגי מספר 3: איש הקש של "שלטון החוק"
החזית השלישית נגד בן גביר היא קריאתו לבטל את כתב האישום נגד ראש הממשלה. הקריאה מוצגת כ"מתקפה על שלטון החוק" וכהוכחה לקיצוניותו. זהו אולי הטיעון הציני והצבוע מכולם.
איש אינו חולק על חשיבותו של שלטון החוק. אך הוויכוח אינו על העיקרון, אלא על יישומו. כאשר מערכת אכיפת החוק נתפסת בעיני ציבור עצום כמי שפעלה ממניעים זרים, השתמשה בכלים פסולים וחרגה מסמכותה כדי להפיל ראש ממשלה מכהן, הקריאה לעצור את התהליך אינה מתקפה על החוק, אלא ניסיון להציל אותו מעצמו. "תפירת תיקים" היא האיום האמיתי על שלטון החוק, לא החשיפה שלה.
יתרה מכך, הקריאה לבטל את המשפט, במיוחד בעיצומה של מלחמה קיומית, היא קריאה לאחריות לאומית. ניהול מלחמה דורש מנהיגות ממוקדת ופנויה. המשך ההליך המשפטי, על כל השלכותיו הפוליטיות והתקשורתיות, מסיט את תשומת הלב מהמשימה העליונה – ניצחון במלחמה. בן גביר מבין כי בעת הזו, אחדות השורות וחיזוק ראש הממשלה מול לחצים בינלאומיים עדיפים על המשך הפסטיבל המשפטי שקורע את העם. זו אינה קיצוניות; זו ממלכתיות פרגמטית.
מתנגדיו של בן גביר, שרבים מהם תמכו בעבר בהתערבות פוליטית גסה בהליכים משפטיים כאשר הדבר שירת את מטרותיהם, מציגים כעת עמדה צדקנית. הם בנו איש קש בדמות "קדושת שלטון החוק", והם מכים בו בכל פעם שמישהו מעז לבקר את המערכת. בן גביר לא תוקף את החוק; הוא תוקף את השימוש הפוליטי והציני בו.
סיכום: בין נחישות להיסטריה
בחינה רציונלית של שלוש חזיתות המתקפה נגד השר בן גביר חושפת אמת פשוטה אחת: לא מדובר בוויכוח ענייני, אלא בהתנגשות בין שתי תפיסות עולם. מן העבר האחד ניצב ממסד מבוהל, המגן בחירוף נפש על קונספציות שהתנפצו, על סדרי עדיפויות מעוותים ועל כוחו הפוליטי. מן העבר השני ניצב קול ברור, נחוש ולעיתים בוטה, המייצג ציבור רחב שדורש שינוי. הוא דורש ניצחון במקום סבבים, ביטחון במקום הכלה, וצדק אמיתי במקום צדקנות משפטית.
ההאשמות על ערעור הצבא, פגיעה בביטחון והתקפה על החוק אינן אלא רעשי רקע שנועדו להסוות את הוויכוח האמיתי. הבחירה העומדת בפני הציבור הישראלי אינה בין בן גביר הפופוליסט לבין ממסד אחראי. הבחירה היא בין היגיון פשוט, נחישות ודרישה לניצחון, לבין חזרה על אותן שגיאות קטלניות שהובילו אותנו עד הלום. במאבק הזה, קולו של בן גביר אינו הבעיה; הוא חלק חיוני מהפתרון.