האמנתי ש'עושקים' אותנו בבית שמש. ואז גיליתי על מי באמת כדאי לכעוס.

אני חייב להתוודות. כשהכותרת ההיא צעקה עליי מהמסך, על כוונת עיריית בית שמש "לקרוע את התושבים" עם העלאת ארנונה ב-2026, הרגשתי משהו מתהדק לי בחזה. זה היה אישור לכל מה שחשבתי, לכל מה ששמעתי בשיחות סלון, בגינה הציבורית ובתור לסופר. הנה, זה קורה. הם סוף סוף עושים את זה. לוקחים מאיתנו, תושבי העיר הוותיקה, כדי לממן את השכונות החדשות. הרגשתי את חוסר הצדק, את העושק, את הפילוג המכוון בין "אנחנו" ל"הם". האמנתי בכל ליבי שהעירייה פועלת בחוסר שקיפות, שהיא מסתירה את האמת, ושמאחורי המילים היפות על "הכרח המציאות" מסתתרת אג'נדה צינית לפגוע בנו. הייתי אחד מאלה ששאגו, "אין מכתב ואין הוכחה!", והייתי מוכן לצאת למלחמה.

אני כותב את השורות האלה לא כדובר העירייה, ולא כמי שמנסה לשכנע אתכם שהכל ורוד. אני כותב אותן כאחד מכם. תושב ותיק, שאוהב את העיר הזאת עד כאב, וכמו רבים, הרגיש נבגד. אבל משהו בי לא נתן לי מנוח. הזעם הוא דלק קל להבערה, אבל הוא גם נגמר מהר ומשאיר אחריו רק אפר. החלטתי, כמעט מתוך תסכול, לעשות את מה שרובנו לא עושים. במקום לשתף את הכתבה הזועמת הבאה, החלטתי לחפור. לבדוק. לאתגר את האמונות שלי.

המסע אל תוך בור התקציב

הצעד הראשון שלי היה מונע מכעס. קבעתי פגישה בעירייה. לא עם ראש העיר, לא עם בכיר פוליטי. קבעתי פגישה עם פקיד אפרורי באגף הגזברות, מישהו שחשבתי שאוכל "לתפוס" אותו על חם. ציפיתי להתחמקויות, לסיסמאות, לבירוקרטיה. מה שקיבלתי היה שיעור כואב בכלכלה מוניציפלית, שיעור ששינה את כל מה שחשבתי שאני יודע.

הפקיד, אדם עייף עם משקפיים עבים, פרש בפניי לא סיסמאות, אלא טבלאות אקסל ודוחות עבי כרס שנשלחו למשרד הפנים. הוא הראה לי את מה שהכותרות לא מספרות. הוא הראה לי את האמת המטרידה.

האשליה הראשונה שהתנפצה: "לוקחים מהוותיקים כדי לתת לחדשים"

זו הייתה אבן היסוד של הכעס שלי. הרעיון שהכסף שלי הולך ישירות לממן גני משחקים ומוסדות בשכונות החרדיות החדשות, בזמן שהשכונה שלי מוזנחת. "אתה חושב שאנחנו קובעים תעריף ארנונה שונה לשכונה כזו או אחרת?", הוא שאל אותי במבט כמעט מרחם. "החוק אוסר את זה. הארנונה היא אחידה לכל העיר על פי סוג הנכס והשטח שלו. אין דבר כזה ארנונה 'לוותיקים' וארנונה 'לחדשים'".

ואז הוא הראה לי את המספרים האמיתיים. הוא הראה לי את "מענקי האיזון" וה"ארנונה הממשלתית" שהמדינה לא מעבירה לעיר. בית שמש אולצה על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן להיות פתרון דיור לאומי. בנו על אדמותיה עיר חדשה, גדולה יותר מהעיר הוותיקה כולה, אבל שכחו לעדכן את התקציב. התשתיות הישנות – הביוב, המים, הכבישים הראשיים, מערכות הניקוז – קורסות תחת העומס של עוד מאות אלפי תושבים. הכסף מהארנונה לא הולך למותרות בשכונה X, הוא הולך לניסיון נואש למנוע מהביוב של כל העיר לעלות על גדותיו, כדי שהכביש הראשי שכולנו נוסעים בו לא יקרוס לתוך בולען.

הבנתי פתאום שהנרטיב של "ותיקים נגד חדשים" הוא מתנה שקיבלנו מהממשלה. היא יצרה את הבעיה, והשאירה אותנו, התושבים, לריב אחד עם השני על הפירורים, בזמן שהיא מתנערת מאחריות. הכעס שלי לא נעלם, הוא פשוט שינה כתובת: ממשרדי העירייה למשרדי הממשלה בירושלים.

אשליית "חוסר השקיפות"

"אבל למה הם לא מראים לנו את זה? למה מסתירים? איפה המכתב?", הקשיתי, נאחז בקרנות המזבח של הטיעון האחרון שלי. הפקיד נאנח. הוא פתח את אתר העירייה, נכנס למבוך של קישורים שלקח לו שלוש דקות למצוא, והציג בפניי את תכנית ההבראה של העיר. מאות עמודים של טבלאות, סעיפים ותתי-סעיפים. "זה כאן", הוא אמר. "זה פומבי. זה נשלח למשרד הפנים, זה נדון בוועדות. הבעיה היא שזה לא סקסי. זה לא כותרת. הרבה יותר קל לצעוק 'הם מסתירים!' מאשר לקרוא דוח של 200 עמודים על ניהול תקציבי של רשות מקומית במשבר".

זו הייתה סטירת לחי. הוא צדק. האם אני, שזעמתי על חוסר שקיפות, טרחתי פעם אחת לחפש את פרוטוקול ישיבת המועצה בנושא התקציב? התשובה הייתה לא. העדפתי את הזעם הנוח, את הסיפור הפשוט של טובים ורעים.

העלאת הארנונה המתוכננת ל-2026 היא לא גחמה. היא דרישה של משרד הפנים, תנאי הכרחי כדי שהמדינה בכלל תסכים לסייע לעיר לא לפשוט את הרגל. האלטרנטיבה היא לא "בלי העלאת ארנונה". האלטרנטיבה היא מינוי חשב מלווה, קיצוץ אכזרי בשירותים שכבר היום נמצאים על סף קריסה, וצמצום של כל מה שאנחנו תופסים כמובן מאליו: פינוי אשפה, ניקיון רחובות, חינוך.

מסיפור של עושק לסיפור של אחריות משותפת

יצאתי ממשרדי העירייה אדם שונה. עדיין כועס, אבל כועס נכון. אני עדיין חושב שהעלאת ארנונה היא מהלך כואב שיכביד על כולנו. אני עדיין חושב שהעירייה חייבת להשתפר באופן דרמטי ביכולת שלה לתקשר עם התושבים, להנגיש את המידע ולהסביר את עצמה בשפה פשוטה וברורה.

אבל אני כבר לא מאמין בסיפור העושק. אני מבין שאנחנו על ספינה אחת ששוקעת, לא בגלל שהקפטן מרושע, אלא בגלל שמי שבנה את הספינה שכח לצייד אותה במנוע מספיק חזק. אפשר להמשיך להאשים אחד את השני, הוותיקים את החדשים, החילונים את החרדים, ולהתווכח מי יזרוק את מי למים קודם. בסוף, כולנו נטבע.

הדרך השנייה קשה יותר. היא דורשת מאיתנו להכיר במציאות המורכבת. היא דורשת מאיתנו להפנות את הזעם שלנו אל הגורמים האמיתיים שאחראים למשבר – ממשלות ישראל שהפכו את בית שמש לחצר האחורית התקציבית של המדינה. והיא דורשת מאיתנו, כקהילה, לקחת אחריות. כן, גם אם זה אומר לשלם יותר, לא מתוך שמחה, אלא מתוך הבנה שזו הדרך היחידה להציל את הבית המשותף של כולנו. הגיע הזמן שנפסיק להיות ניצבים במחזה שכתבו לנו אחרים, ונתחיל לכתוב את הסיפור שלנו בעצמנו. סיפור של עיר אחת, עם אתגר אחד משותף.