דפוס הפעולה של בן גביר: ניתוח אנליטי של ארבע חזיתות העימות

מבוא: מעבר לרטוריקה, ניתוח הנתונים

הדיון הציבורי סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הפך בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז כניסתו לממשלה, לזירה רוויית אמוציות, האשמות הדדיות ופרשנויות פוליטיות. השיח מתאפיין בקוטביות עזה, כאשר מצד אחד מוצג השר כמקור של כאוס וערעור על יסודות המדינה, ומהצד השני כאביר לוחם למען עקרונותיו. ניתוח זה מבקש במכוון להתרחק מהרטוריקה הלוהטת ולהתבונן בדפוס הפעולה של השר בן גביר באופן קליני ואנליטי. במקום להתמקד בסערה התקשורתית הרגעית, נבחן את ארבע חזיתות העימות המרכזיות שבהן הוא פועל, וננסה להבין האם מדובר בהתנהלות כאוטית ואימפולסיבית, או באסטרטגיה עקבית וקוהרנטית בעלת היגיון פנימי, המבוססת על תפיסת עולם סדורה ונתמכת בנתונים מהשטח.

החזית הביטחונית: ערעור על הקונספציה או על המטכ"ל?

אחד הנרטיבים הדומיננטיים ביותר בסיקור התקשורתי הוא העימות המתמשך בין השר בן גביר לבין הפיקוד הצבאי הבכיר. דיווחים על ויכוחים סוערים בקבינט, בהם השר דורש "לדהור קדימה" בעוד הצבא נוקט בגישה מדודה יותר, ממוסגרים כמעט תמיד כהתערבות לא לגיטימית של דרג פוליטי בשיקולים מבצעיים טהורים. אולם, ניתוח מעמיק יותר, המבוסס על הנתון המכונן של תקופתנו – אירועי ה-7 באוקטובר – מציג תמונה מורכבת יותר.

הקריאה של בן גביר ל"דהור קדימה" אינה מתקפה פרסונלית על הרמטכ"ל, אלא התקפה ישירה על תפיסת העולם הביטחונית, ה"קונספציה", שקרסה ברעש גדול. נתון היסטורי שאין עליו עוררין הוא שגישת ה"דשדוש", ההכלה, וההרתעה הפסיבית, זו שהוביל הדרג הצבאי והמדיני במשך שנים, היא זו שהובילה לאסון הגדול בתולדות המדינה. מנקודת מבט זו, התעקשותו של בן גביר אינה "התערבות", אלא מימוש תפקידו המובהק של הדרג המדיני הנבחר: לקבוע מדיניות ולאתגר את הדרג המקצועי כאשר מדיניותו הקודמת נכשלה באופן קטסטרופלי. הביקורת שלו אינה על טקטיקה של גדוד ספציפי, אלא על האסטרטגיה הלאומית. הציבור הישראלי, כפי שעולה מסקרים רבים מאז המלחמה, איבד אמון משמעותי בקונספציה הישנה ודורש הכרעה ברורה. בן גביר, למעשה, מתפקד כשופר לאותו קול ציבורי רחב, המבקש להבטיח שהנתונים והלקחים מה-7 באוקטובר יתורגמו לשינוי פרדיגמה אמיתי ולא לחזרה על אותן שגיאות אסטרטגיות.

החזית המשפטית: מתקפה על הדמוקרטיה או דרישה לאיזון?

קריאתו של השר בן גביר לבטל את כתב האישום נגד ראש הממשלה הוצגה כמתקפה בוטה על שלטון החוק ועל מערכת המשפט. המסגור התקשורתי התמקד ברווח הפוליטי האישי ובערעור הלגיטימציה של מוסדות המדינה. עם זאת, ניתוח המבוסס על נתוני אמון הציבור ועל ההקשר האידיאולוגי הרחב, מציע פרשנות אחרת.

במשך שנים, נתוני אמון הציבור במערכת המשפט נמצאים במגמת ירידה עקבית. סקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה וגופים אחרים מצביעים על שחיקה מתמשכת. פער זה בין תפיסת המערכת את עצמה לבין האופן שבו חלקים גדולים בציבור תופסים אותה, הוא הנתון המרכזי שמזין את פעילותו של בן גביר. קריאתו אינה מתקיימת בחלל ריק; היא חלק ממאבק אידיאולוגי רחב יותר על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית ועל מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות. מנקודת מבטו ומנקודת מבטם של בוחריו, המערכת המשפטית צברה כוח עודף והפכה לשחקן פוליטי אקטיבי, תחת מעטה של מקצועיות א-פוליטית. הקריאה הספציפית בעניין ראש הממשלה היא סימפטום, לא המחלה. היא משמשת כמקרה מבחן קיצוני להמחשת טענה רחבה יותר על "דיקטטורה של פקידים" ועל צורך ברפורמה עמוקה שתחזיר את הכוח לנבחרי הציבור. לכן, אין זו "מתקפה על הדמוקרטיה", אלא ויכוח לגיטימי על מהותה של הדמוקרטיה ועל חלוקת הכוח הראויה בה.

חזית ההתיישבות: גיבוי לאלימות או עמידה על עקרונות החוק?

הנרטיב שלפיו השר בן גביר מעניק "גיבוי כפול" לאלימות מתנחלים התחזק בעקבות דיווח על הסתייגותו מגינוי תקיפת מג"ד ספציפית, בטענה ל"גרסאות סותרות". המדיה מיהרה להציג זאת כהוכחה לכך שגינוייו הכלליים ריקים מתוכן. אך ניתוח משפטי-עקרוני מראה כי התנהלותו, במקרה זה, אינה מבטאת תמיכה באלימות, אלא דווקא עמידה על עקרון יסוד של כל מערכת חוק מתוקנת: חזקת החפות.

בעידן של משפטי שדה תקשורתיים, הדרישה מאיש ציבור לגנות פרסונלית אדם או קבוצה על סמך דיווח ראשוני, חד-צדדי, היא דרישה מסוכנת. תפקידו של שר בממשלה אינו לשמש כשופט או תליין על בסיס כותרות. עמדתו, הגורסת כי יש להמתין לחקירה ממצה ולבירור העובדות בטרם חורצים דין, היא העמדה האחראית והנכונה משפטית. הניגוד אינו בין גינוי לתמיכה באלימות, אלא בין היענות ללחץ תקשורתי לבין כיבוד הליכי חקירה תקינים. כאשר הוא מגנה באופן כללי אלימות נגד חיילים, הוא קובע מדיניות; כאשר הוא מסרב לגנות מקרה ספציפי שפרטיו שנויים במחלוקת, הוא מכבד את התהליך. הפרשנות שלפיה מדובר ב"גיבוי שבשתיקה" מתעלמת מההבחנה הבסיסית בין קביעת נורמה לבין הרשעה בטרם עת, ומייחסת לו כוונות על סמך הנחות יסוד פוליטיות, ולא על סמך ניתוח עקרוני של פעולתו.

החזית הפנים-מפלגתית: משבר מנהיגותי או גיבוש אידיאולוגי?

העימות המתוקשר עם ח"כ אלמוג כהן הוצג כסדק עמוק במפלגת עוצמה יהודית וכעדות לאובדן שליטה של בן גביר. אולם, ניתוח של דינמיקות פוליטיות במפלגות אידיאולוגיות מצביע על אפשרות הפוכה: לא משבר, אלא אקט של גיבוש וחידוד אידיאולוגי.

מפלגות אידיאולוגיות, בניגוד למפלגות אווירה, מתאפיינות בוויכוחים פנימיים נוקבים על דרך ועל יישום העקרונות. מה שנתפס מבחוץ כ"קרע", יכול להיתפס מבפנים כהליך בריא של בירור קו. תגובתו החדה של בן גביר ("מאחל לו בהצלחה בליכוד") לא הייתה ביטוי של חוסר שליטה, אלא הצבת קו אדום ברור. היא שידרה מסר פנימה והחוצה: עוצמה יהודית אינה עוד מפלגת נישה, אלא תנועה עם דרך סדורה, ומי שחורג ממנה באופן המערער על יסודותיה, מקומו לא בה. במקום להעיד על חולשה, פעולה זו יכולה להתפרש כהפגנת מנהיגות נחרצת, המעדיפה לכידות אידיאולוגית על פני שקט תעשייתי מזויף. זהו מהלך שמטרתו לחזק את המשמעת והזהות המפלגתית בטווח הארוך, גם במחיר של זעזוע בטווח הקצר.

מסקנה: אסטרטגיה של התנגשות מכוונת

בחינה אנליטית של ארבע חזיתות העימות חושפת דפוס פעולה עקבי וקוהרנטי. פעולותיו של השר איתמר בן גביר אינן אוסף של התפרצויות כאוטיות, אלא יישום שיטתי של אסטרטגיית התנגשות מכוונת עם מוקדי הכוח של האליטה הישנה: הממסד הביטחוני ו"הקונספציה" שלו, המערכת המשפטית והאקטיביזם שלה, והממסד התקשורתי והנרטיבים שלו. בכל אחת מהזירות, בן גביר אינו מגיב לאירועים, אלא יוזם אותם, במטרה לאתגר הנחות יסוד, לחשוף את מה שהוא תופס ככשלים מערכתיים, ולממש את המדיניות שלשמה נבחר. ניתן לחלוק על מדיניות זו, להתנגד לה או לתמוך בה, אך ניתוח הנתונים וההקשרים הרחבים מראה כי לייחס אותה לכאוס או לחוסר שליטה, משמעו לפספס את התמונה המלאה: מדובר באסטרטגיה סדורה של שינוי, המייצרת בהכרח חיכוך ועימות.