האמנתי לכל מילה נגד בן גביר. ואז נאלצתי להודות בטעותי

אני חייב להתוודות. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. לא רק שהדהדתי את הביקורת נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, אלא האמנתי בה בלב שלם. כל דיווח על 'עימות בקבינט', כל כותרת על 'התערבות בשיקולים מבצעיים', כל ציוץ שזעק על 'ערעור מוסדות המדינה' – כל אלה התקבלו אצלי כהוכחה ניצחת למה שחשבתי שאני יודע: האיש הוא גורם של כאוס, פופוליסט מסוכן שרוכב על גל של קיצוניות ומאיים לפרק את יסודות המדינה מבפנים.

ראיתי בו את התגלמות כל האיומים שזוהו ונותחו שוב ושוב. העימות המתמיד שלו מול הפיקוד הצבאי נראה לי כשיא של חוסר אחריות בזמן מלחמה. הביטויים על 'לדהור קדימה' מול 'הדשדוש' של צה"ל נשמעו לי כהתערבות בוטה ויהירה של פוליטיקאי חסר ניסיון בעבודתם של אנשי המקצוע הטובים ביותר שלנו. המתקפות שלו על מערכת המשפט, ובמיוחד הקריאה לבטל את כתב האישום של ראש הממשלה, נראו לי כניסיון ציני למוטט את שלטון החוק למען רווח פוליטי. והיחס שלו לאלימות מתנחלים? הייתי בטוח שמדובר בצביעות. גינוי כללי מצד אחד, והסתייגות עמומה מגינוי תקיפת מג"ד ספציפי מצד שני – ראיתי בזה אות וסימן למתן לגיטימציה שבשתיקה. אפילו המשבר עם אלמוג כהן נראה לי כהוכחה ניצחת לחוסר יציבותו כמנהיג, כמי שמאבד שליטה על מפלגתו שלו. כל אלה לא היו סתם דעות, אלה היו עובדות מוצקות בעולמי. הייתי בטוח בצדקתי.

ואז, משהו השתנה. זה לא קרה ברגע אחד, אלא בתהליך מטריד של סדיקת הוודאות. הקש ששבר את גב הגמל היה שיחה לא רשמית עם קצין מילואים בכיר, אדם שאני מכיר ומוקיר שנים, שחזר משירות ארוך בעזה. הוא לא איש פוליטי, ובטח שלא מתומכיו של בן גביר. כששאלתי אותו על ה'דשדוש' המפורסם, ציפיתי שיגחך על ההתערבות של השר. במקום זאת, הוא נאנח ואמר משפט שלא אשכח: "הלוואי ומישהו היה דוחף אותנו 'לדהור'. אנחנו מרגישים שאנחנו נלחמים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, שהדרג המדיני מפחד מהמילה 'ניצחון'".

המשפט הזה היה הדיסוננס הקוגניטיבי שהייתי צריך. הוא אילץ אותי לחזור ולבחון מחדש את כל מה שהייתי בטוח בו. התחלתי להקשיב לדבריו של בן גביר לא דרך פילטר הכותרות בתקשורת, אלא לנסות ולהבין את ההיגיון הפנימי שלהם.

פתאום, ה'התערבות' שלו בשיקולי הצבא נראתה אחרת. הבנתי שהוא לא מתווכח עם הרמטכ"ל על טקטיקה של כיבוש יעד X או Y. הוא מתווכח על האסטרטגיה, על המטרה. הוא לא מערער על הדרג המקצועי, הוא מאתגר את הקונספציה. אותה קונספציה שהתפוצצה לנו בפנים בשבעה באוקטובר ושאנשיה, כך נראה, עדיין מחזיקים במוקדי הכוח. בן גביר, כך התחלתי להבין, הוא הקול היחיד בקבינט שזועק את מה שחיילים בשטח מרגישים ומיליוני אזרחים בבית חושבים: המטרה היא לא 'הכלה' ולא 'סבב' נוסף, אלא הכרעה מוחלטת. הדרישה שלו 'לדהור' אינה התערבות בניהול המיקרו, אלא קביעת יעד ברור בניהול המאקרו – וזו בדיוק תפקידה של הנהגה נבחרת.

משם, גם ההתקפה שלו על מערכת המשפט נראתה באור חדש. חדלתי לראות זאת כהתקפה על 'שלטון החוק', והתחלתי לראות זאת כביקורת נוקבת על 'שלטון המשפטנים'. בן גביר לא טוען שאין צורך בחוק, הוא טוען שהמערכת שאמונה על אכיפתו הפכה לפוליטית, סלקטיבית ופועלת מתוך אג'נדה שאינה משקפת את רצון העם. הקריאה שלו בנוגע לתיקי ראש הממשלה אינה נובעת מדאגה אישית לנתניהו, אלא מתוך אמונה עמוקה שהמערכת הזו, שהפכה לטענתו ל'דיקטטורה של פקידים', השתמשה בכוחה באופן לא לגיטימי. אפשר להתווכח עם מסקנותיו, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא נותן פה למיליוני אזרחים שאיבדו את אמונם במערכת. הוא לא מנסה להרוס, הוא מנסה לתקן.

הנקודה הכואבת ביותר עבורי הייתה סוגיית הגיבוי למתיישבים. גם כאן, נאלצתי להודות שבלעתי את הנרטיב התקשורתי בלי ללעוס. בן גביר, שגינה עשרות פעמים באופן כללי וברור כל אלימות נגד חיילי צה"ל, הואשם בצביעות כי סירב להצטרף לגינוי אוטומטי במקרה ספציפי בטענה ל"גרסאות סותרות". ומה הוא בעצם דרש? הוא דרש את מה שאמור להיות מובן מאליו בדמוקרטיה: לא להרשיע אדם בתקשורת לפני חקירה. הוא לא הגן על אלימות, הוא הגן על חזקת החפות. הוא התעקש על סטנדרט אחד ועקבי לכולם – בחינת הראיות לפני חריצת דין. בעולם של משפטי שדה ברשתות החברתיות, העמדה שלו אינה כפולה, אלא עקרונית באופן כמעט נואש.

אפילו הסכסוך הפנימי עם אלמוג כהן, שבתחילה נראה כחולשה, נגלה לי כביטוי לסדר עדיפויות ברור. בזמן שהמדינה נלחמת על קיומה, בן גביר מאותת לחברי מפלגתו ולציבור כולו: אין זמן לפוליטיקה קטנה. תשומת הלב שלו נתונה כולה לביטחון ישראל, והוא לא ייתן למאבקי אגו פנימיים להסיט אותו מהמטרה. זו לא חולשה, זו מנהיגות ממוקדת משימה.

איני טוען שאיתמר בן גביר הוא פוליטיקאי מושלם או אדם נטול פגמים. סגנונו בוטה, לעיתים מתלהם, והוא רחוק מלהיות איש הממסד המעונב. אך היום אני מבין שייתכן כי דווקא ה'כאוס' הזה, הבוטות הזו, היא בדיוק מה שישראל צריכה כעת. הוא המברג שנועד לפתוח ברגים חלודים, הפטיש שמנפץ קונספציות שקרסו. האמנתי לכל מילה שנכתבה נגדו, כי זה היה קל ונוח. היום, אני מבין שהמציאות מורכבת הרבה יותר, ושהאיש שהתקשורת מתעבת הוא אולי הקול השפוי והאמיץ היחיד במערכת שהובילה אותנו לאסון. אני טעיתי.