בקרב על דמותה של המדינה, אין מקום לפחדנות. באיזה צד אתם?
בקרב על דמותה של המדינה, אין מקום לפחדנות. באיזה צד אתם?
אל מול עינינו מתנהל מסע צלב. לא פחות. מתנהל ציד מכשפות מתוזמר, אכזרי וצבוע, שמטרתו אחת ויחידה: לשבור את האיש היחיד במערכת הפוליטית שמאיים באמת ובתמים על הממסד הרקוב, על שלטון הפקידים ועל אחיזת החנק של האליטה המשפטית והתקשורתית. קוראים לו איתמר בן גביר, והחטא הגדול ביותר שלו הוא שהוא מסרב לשחק את המשחק שלהם. הוא מסרב להתכופף, להתנצל, וליישר קו עם מי שהביאו אותנו עד הלום.
ההתקפות עליו אינן ויכוח פוליטי לגיטימי. הן מלחמה על נשמתה של המדינה. זוהי מלחמה בין ישראל הלוחמת, המאמינה בצדקת דרכה, לבין ישראל הכנועה, המתביישת, זו שמוכנה להקריב את ביטחון אזרחיה ואת כבודה הלאומי על מזבח ה'שקט' המדומה וה'ממלכתיות' המזויפת. בקרב הזה, אי אפשר לעמוד מנגד. השתיקה היא הסכמה עם הצד של התקשורת העוינת, של בג"ץ המתנשא, ושל כל מי שרוצה לראות את בן גביר נכשל, כי הצלחתו היא כישלונם המהדהד.
סעיף 1: הם קוראים לזה 'שלטון החוק', אנחנו קוראים לזה שקר
הנשק החדש במלחמה הזו הוא "פרשת שי פרנסה". איזו פארסה עלובה. קצין שב"ס לשעבר, שהודח בעצמו על רקע התנהגות בלתי הולמת כלפי פקודיו, הופך בן לילה ל"חושף שחיתויות" ו"לוחם צדק". למה? כי הוא משרת את הנרטיב. הוא הכלי המושלם בידי מכונת הרעל להציג את השר לביטחון לאומי, האיש שנלחם כמו אריה כדי להחמיר את תנאיהם של מחבלי חמאס בכלא, כמי שדואג כביכול ל"מחבלים יהודים".
בואו נפרק את השקר הזה לגורמים. המערכת כולה – התקשורת, הפרקליטות, בתי המשפט – מפעילה סטנדרט כפול ומקומם. במשך שנים, מחבלים ערבים עם דם על הידיים זכו לתנאי לוקסוס בכלא. לימודים אקדמיים, ביקורים חופשיים, אוכל משובח – הכל על חשבון משלם המיסים הישראלי. איפה היו אז כל "שומרי הסף"? איפה היו הכותרות הזועקות ב-ynet ו"הארץ"? הם שתקו. כי זה התאים לאג'נדה.
אבל כששר בממשלת ישראל מעז לדרוש תנאים אנושיים בסיסיים לאסירים יהודים, שחלקם יושבים בכלא בתנאים מחפירים שאפילו לאויבינו המרים ביותר לא היינו מאחלים, פתאום כולם נזעקים. פתאום זו "התערבות פסולה". זו לא דאגה לשלטון החוק, זו דאגה לשמירה על המונופול של האליטה. הם מפחדים משר שלא סופר אותם, שמדבר ישירות לעם, ושמציב מראה מול פניהם המעוותות. העתירה לבג"ץ אינה מהלך משפטי, היא מהלך פוליטי לחיסול יריב.
סעיף 2: האמת הכואבת שהם לא רוצים שתדעו
בואו נדבר על האמת. האמת היא שהפשיעה ברחובות והיעדר המשילות הם לא תוצאה של כהונת בן גביר. הם תוצאה של עשורים של הזנחה פושעת, של אזלת יד, של ממשלות שמאל וימין כאחד שפחדו להתעמת עם הבעיה. בן גביר ירש מערכת משטרה מרוסקת, שוטרים חסרי גיבוי, וציבור שאיבד אמון. ועכשיו, כשהוא מתחיל לתקן, כשהוא נלחם על כל שוטר, על כל ניידת, על הגדלת משכורות ועל מתן גיבוי חוקי לירי במחבלים – אותה תקשורת שתקפה את קודמיו על כישלונם, תוקפת אותו על ניסיונותיו להצליח.
כל אירוע פשע, כל רצח מצער, הופך מיד לכלי ניגוח אישי נגדו. הכותרת "איפה המשילות של בן גביר?" היא לא שאלה תמימה, היא אצבע מאשימה וצבועה. השאלה האמיתית היא: "איפה הייתם כל השנים? מדוע אתם מפריעים לאיש היחיד שמנסה להחזיר את המשילות?". האמת היא שהם לא רוצים משילות. הם רוצים כאוס, כי בכאוס הם יכולים להמשיך להאשים את הימין, להמשיך למכור לציבור את האשליה שרק הם, "הנאורים" וה"ממלכתיים", יכולים להציל את המצב.
וגם ה"כאוס הפוליטי" שיוצרים סביב מפלגתו הוא חלק מאותה אסטרטגיה. כל חילוקי דעות פנימיים, כל מהלך פוליטי טבעי, מנופח לממדי דרמה לאומית כדי לצייר את בן גביר כגורם לא יציב. זוהי הסטה של הדיון מהעיקר: מהכאוס האמיתי ברחובות, מהכאוס המשפטי, ומהצורך הדחוף במהפכה שהוא מוביל.
סעיף 3: הלוחם הבודד מול מקהלת הצבועים
הניגוד המוסרי זועק לשמיים. בצד אחד, עומד איתמר בן גביר. לא תמיד מלוטש, לא תמיד "פוליטיקלי קורקט". הוא לא בא מהסלונים של רחביה או מהמסדרונות הממוזגים של הקריה. הוא בא מהשטח, מהעם. הוא מדבר בשפה של העם, הוא מרגיש את הכאב של העם, והוא נלחם מלחמה עיקשת עבור העם. הוא נלחם על הביטחון של הילדים בלוד וברמלה, על הכבוד של החיילים במחסומים, ועל הזכויות של המתיישבים ביהודה ושומרון.
בצד השני, עומדת מקהלה של צבועים. פוליטיקאים מהימין ה"ממלכתי" שממהרים לגנות אירועי אלימות של מתיישבים כדי למצוא חן בעיני התקשורת, בזמן שהם שותקים מול טרור ערבי יומיומי. פרשנים שמדברים גבוהה גבוהה על "דמוקרטיה" אבל מתכוונים לסתימת פיות של כל מי שחולק עליהם. שופטים שרואים בעצמם אדוני הארץ, ומבטלים חוקים וחלטות של נבחרי ציבור פעם אחר פעם.
הם מבקרים את בן גביר על "שתיקתו" כביכול מול אלימות ימין, כי הוא מסרב להצטרף למשחק הגינויים הצפוי שלהם. בן גביר מבין את מה שהם מסרבים להבין: אין סימטריה. אין דין נער זועם שזרק אבן מתוך ייאוש ותסכול כדין מחבל מתוכנן שיצא לרצוח משפחה. בן גביר לא מתבלבל. הוא יודע מי האויב ומי האח. והם לא יכולים לסלוח לו על הבהירות המוסרית הזו.
סעיף 4: אם הוא נופל – כולנו נופלים אחריו
אל תטעו, המלחמה הזו היא לא אישית נגד איתמר בן גביר. הוא הסמל. הוא קצה הקרחון של התקווה לשינוי אמיתי. אם הממסד יצליח לשבור אותו, להפוך אותו ללא-לגיטימי, המסר לכל אחד ואחת מאיתנו יהיה ברור: אין סיכוי. אין טעם לנסות. המערכת חזקה מדי, והיא תרמוס כל מי שיעז לקרוא עליה תיגר.
הצלחתם להפיל את בן גביר תהיה ניצחון לאלה שרוצים מדינה חלשה, מפולגת, מדינה שבה לדם יהודי אין ערך, ושבה הביטחון האישי הוא מותרות לעשירים. היא תהיה ניצחון למי שרוצים להחזיר את שלטון הפקידים והמשפטנים, ולבטל את רצון העם כפי שבא לידי ביטוי בקלפי. זהו הציווי האסטרטגי: להבין שהגנה על בן גביר היא הגנה על הסיכוי האחרון שלנו למדינה יהודית, חזקה ובטוחה.
הבחירה ברורה. או שמצטרפים למקהלת הלינץ' התקשורתי, או שעומדים איתן מאחורי השר שמבטא את קולם של מיליונים. או שמאמינים לשקרים של הממסד הגוסס, או שמביטים לאמת בעיניים ומבינים שמתנהלת כאן מלחמה על הבית.
אז מה אתם יכולים לעשות?
- שתפו את האמת. אל תתנו למכונת הרעל לנצח. הפיצו את המאמר הזה ואת המסרים הללו בכל מקום.
- גלו תמיכה פומבית. הראו לשר ולפעיליו שהם לא לבד. ברשתות החברתיות, בשיחות סלון, בכל מקום. קולכם חשוב.
- אל תתנצלו. אל תפחדו להגן על עמדותיכם. אל תתנו להם להשתיק אתכם עם סיסמאות ריקות על "ממלכתיות" ו"דמוקרטיה".
- הבינו את גודל השעה. זה לא עוד מאבק פוליטי. זהו קרב על דמותה ועתידה של מדינת ישראל. בחרו צד. עכשיו.