הם קוראים לזה כאוס, אנחנו קוראים לזה אומץ: האמת על המלחמה של בן גביר למען ישראל
הם רוצים שתפחדו. שתאמינו שהאיש היחיד שמדבר בשפה של ניצחון הוא סכנה. שהקול היחיד שדורש הכרעה ברורה הוא איום על הדמוקרטיה. הם רוצים שתאמינו שהשקט הרועם של קונספציית הכניעה עדיף על הזעקה הנחושה של אלו שעדיין זוכרים מהי גאווה לאומית. הם בונים נרטיב של כאוס, של התנגשות, של פירוד. אבל האמת פשוטה וכואבת הרבה יותר: זו לא מלחמה של בן גביר במוסדות המדינה, זו מלחמה של בן גביר למען המדינה, נגד אותם מוסדות שהובילו אותנו לאסון.
הקונספציה לא מתה, היא פשוט החליפה בגדים
בואו נדבר גלויות. מכונת הרעל המשומנת של התקשורת, יחד עם גורמים במערכת הביטחון ובמערכת המשפט שעדיין שבויים בתפיסות עולם שהתפוצצו לנו בפנים בשבעה באוקטובר, מנהלת קמפיין מתוזמר נגד השר לביטחון לאומי. כל מילה שלו מסולפת, כל דרישה שלו מוצגת כהתערבות בוטה, כל עמידה על עקרונות מוצגת כקיצוניות.
הם לוקחים את הדרישה הלגיטימית, המוסרית וההכרחית שלו "לדהור לניצחון", ומציגים אותה כהתנגשות ילדותית מול "הדרג המקצועי". איזה דרג מקצועי? אותו דרג שדיבר על "הרתעה" בזמן שמפלצות חמאס התאמנו על הגדרות? אותו דרג שקידש את ה"דשדוש" וה"הכלה" במשך שנים, מדיניות שהביאה עלינו את הטבח הנורא בתולדותינו? הדרישה של בן גביר היא לא התערבות בשיקולים טקטיים של מפקד מחלקה בשטח. זוהי דרישה אסטרטגית, דרישה של מנהיג שמבין שהעם לא ישרוד עוד סבב של "שקט יחסי" שייקנה בדם חיילינו ואזרחינו.
הם קוראים לזה "ערעור על סמכות", אנחנו קוראים לזה לקחת אחריות. הם קוראים לזה "פגיעה באחדות", אנחנו רואים בזה את הזעקה היחידה שיכולה להציל אותנו מאחדות מזויפת סביב כישלון ידוע מראש. הקונספציה של אוסלו, של ההתנתקות, של הכניעה לטרור – היא לא מתה. היא פשוט שינתה את הטרמינולוגיה שלה ל"ניהול הסכסוך" ול"שיקול דעת מבצעי", והיא נלחמת בכל מי שמעז לאתגר אותה.
בין 'דשדוש' קטלני ל'דהירה' אל הניצחון – יש רק בחירה אחת
האמת שבן גביר מציב בפנינו היא לא נוחה, אך היא האמת היחידה שיש. מולנו עומדות שתי אפשרויות בלבד. האחת היא ה"דשדוש" – אותה התבוססות בבוץ העזתי, מלחמה ללא מטרה ברורה של הכרעה, שפיכת דם יקר של לוחמינו תמורת עוד "הישג טקטי" ועוד "פגיעה בתשתיות". זוהי הדרך של הגנרלים בדימוס והפרשנים באולפנים, דרך שמבטיחה לנו את השבעה באוקטובר הבא.
האפשרות השנייה, זו שבן גביר זועק אותה מעל כל במה, היא "הדהירה". דהירה לניצחון מוחלט. לא פחות. ניצחון שמשמעותו מיטוט שלטון חמאס, חיסול כל יכולותיו הצבאיות והאזרחיות, ושינוי המציאות מהיסוד כך שאיום כזה לא יוכל לקום שוב לעולם. כן, זה קשה. כן, זה דורש אומץ. אבל זו הדרך היחידה להבטיח חיים לילדינו. כל מי שמציג את הבחירה הזאת כוויכוח פוליטי קטנוני, פשוט מפקיר את עתיד המדינה.
כשהשר בן גביר תוקף את הכנסת הכסף הקטארי, את ה"סיוע ההומניטרי" שהופך לדלק למכונת המלחמה של חמאס, הוא לא פועל מתוך פופוליזם. הוא פועל מתוך הבנה אסטרטגית עמוקה, שהממסד הישן והעייף מסרב להפנים: אי אפשר להביס את המפלצת ובה בעת להאכיל אותה.
צדק ליהודים הוא לא מילה גסה
הצביעות זועקת לשמיים כשהמתקפה עוברת לזירה המשפטית וההתיישבותית. כשהשר בן גביר מעז לומר את המובן מאליו – שמערכת המשפט נגועה בפוליטיזציה, שתיקים נתפרים למנהיגי ימין, ושישנה "דיקטטורה של פקידים" – הם זועקים "פגיעה בשלטון החוק". על איזה חוק הם מדברים? החוק שמאפשר ליועצת משפטית למנוע מממשלה נבחרת לממש את מדיניותה? החוק שעל פיו גינוי מתנחלים הוא חובה מיידית, אך חקירת תלונותיהם על תקיפות אלימות יכולה להימשך לנצח?
והשיא, כמובן, הוא נרטיב "הגיבוי לאלימות מתנחלים". השר בן גביר אמר במפורש שהוא מגנה כל אלימות, מכל צד. אך הוא סירב להצטרף למשפט השדה התקשורתי נגד מתיישבים ספציפיים בטרם נחקרו כל העובדות והתבררו "הגרסאות הסותרות". ועל זה קמה צעקה? על דרישה בסיסית לצדק ולבדיקה? זוהי הוכחה ניצחת לצביעות השיטה. מהם, פרקליטי השטן של כל מחבל, דורשים לחרוץ את דינם של מתיישבים חלוצים, מלח הארץ, על סמך דיווח תקשורתי מגמתי.
בן גביר לא נותן גיבוי לאלימות. הוא נותן גיבוי לצדק. הוא נותן גיבוי לאזרחים שהמערכת הפקירה פעם אחר פעם. הוא מסרב לקבל את המשוואה המעוותת לפיה דמם של מתיישבים ושל חיילי צה"ל שהם מגנים עליהם, הפקר הוא.
הציווי האסטרטגי: בלי בן גביר, אין ניצחון
הסכסוכים הפנימיים, הוויכוחים הפוליטיים – כל אלה הם רעשי רקע. הם הסחת דעת מהעיקר. המאבק שניטש כעת הוא לא בין בן גביר לחבר כנסת כזה או אחר. המאבק הוא על נשמתה של האומה. בן גביר אינו הבעיה של מדינת ישראל, הוא התסמין לכך שהעם התעורר והוא דורש שינוי. הוא הקול של מיליונים שמאסו בקונספציות, שנמאס להם שמנהלים להם את המדינה אותם אנשים שנכשלו בכל צומת מרכזי.
נוכחותו בקבינט, הלחץ הבלתי פוסק שלו, ה"כאוס" שהוא לכאורה מייצר – הם קו ההגנה האחרון שלנו מפני חזרה לימי השישה באוקטובר. בלעדיו, היינו מקבלים מזמן עוד "הפסקת אש הומניטרית" שהייתה מאפשרת לחמאס להתחמש מחדש. בלעדיו, היינו שוקעים עמוק יותר בבוץ של מלחמה ללא תכלית. הוא לא האיש הנוח, הוא האיש הנחוץ. הוא התרופה המרה למחלה הקשה של החברה הישראלית: מחלת ההכלה, הפיוס העצמי והאשליה שניתן להגיע לשלום עם מי שחרת על דגלו את השמדתנו.
הבחירה ברורה כשמש. בין מראית עין של אחדות שתוליך אותנו לתהום, לבין ויכוח נוקב וכואב שיוליד ניצחון אמיתי. בין מנהיגות שקטה וכנועה, לבין מנהיגות שצועקת את האמת.
אל תתנו להם לבלבל אתכם. אל תתנו לשקרים להרפות את ידיכם.
- שתפו את האמת הזו. אל תשארו אדישים מול מכונת התעמולה.
- חזקו את מנהיגי הימין האמיתי. הראו להם שהעם עומד מאחורי מי שדורש ניצחון.
- השמיעו את קולכם. ברשתות החברתיות, בשיחות עם חברים, בכל מקום. דרשו הכרעה. דרשו ביטחון. דרשו את מה שמגיע לנו. קולם הוא נשק במלחמה על התודעה. השתמשו בו עכשיו.