היסטריה מתוזמרת: ניתוח קריסת הטיעונים בקמפיין נגד השר בן גביר

היסטריה מתוזמרת: ניתוח קריסת הטיעונים בקמפיין נגד השר בן גביר

מקהלה מתואמת היטב של פרשנים, פוליטיקאים וגורמי תקשורת פצחה לאחרונה בקמפיין נרחב ואינטנסיבי נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. על פניו, מדובר במתקפה רב-חזיתית המציירת תמונה של שר כושל, מסוכן ופופוליסט. אולם, בחינה קרה ואנליטית של חמש חזיתות התקיפה המרכזיות חושפת מבנה רעוע, המבוסס לא על עובדות מוצקות אלא על כשלים לוגיים, צביעות סלקטיבית והתעלמות מכוונת מהקשר רחב יותר. מטרת מאמר זה היא לפרק את הטיעונים הללו לגורמים, ולחשוף את הבסיס האינטלקטואלי הרעוע שעליו הם עומדים.

חזית ראשונה: המיתוס על "ערעור סמכות הדרג הצבאי"

הטענה: הדיווחים על עימותים בין השר בן גביר לרמטכ"ל בקבינט, תוך שימוש בביטויים כמו "לדהור קדימה" מול "דשדוש", מוצגים כהתערבות בוטה בשיקולים מבצעיים וערעור על סמכות הדרג המקצועי בזמן מלחמה.

ניתוח ופירוק: טענה זו נשענת על כשל לוגי קלאסי של "פנייה לסמכות" (Appeal to Authority), לפיו מעמדו המקצועי של הדרג הצבאי חסין מכל ביקורת של הדרג המדיני הנבחר. זוהי הנחה אנטי-דמוקרטית ביסודה. תפקידו של קבינט מלחמה ושל שרים בממשלה אינו לשמש חותמת גומי להחלטות הצבא, אלא לאתגר, לשאול שאלות קשות ולקבוע מדיניות אסטרטגית. הביקורת של בן גביר אינה הוראה טקטית למפקד בשטח, אלא דרישה אסטרטגית לשינוי תפיסתי. המילה "דשדוש" אינה ביקורת על הרמטכ"ל באופן אישי, אלא על הקונספציה שהובילה אותנו לאסון השביעי באוקטובר – קונספציה של הכלה, הסדרה והימנעות מהכרעה. הדרישה "לדהור קדימה" היא קריאה לנטישת אותה תפיסה כושלת ואימוץ גישה של יוזמה, חתירה למגע והשגת ניצחון מוחלט. הצגת דיון לגיטימי וחשוב מאין כמותו כ"ערעור סמכות" היא דמגוגיה זולה, שנועדה להשתיק ביקורת עניינית על ידי הפיכתה למתקפה אישית.

חזית שנייה: כשל "האדם הסביר" מול הביקורת על מערכת המשפט

הטענה: קריאתו של בן גביר לבטל את כתב האישום נגד ראש הממשלה, תוך שימוש בביטויים כמו "תפירת תיקים" ו"דיקטטורה של פקידים", היא מתקפה חסרת רסן על מוסדות המדינה למען רווח פוליטי.

ניתוח ופירוק: כאן אנו עדים לכשל של "איש קש" (Straw Man). המבקרים מציגים את בן גביר כמי שרוצה להרוס את מערכת המשפט, בעוד שהוא למעשה נותן קול לחלק עצום בציבור הישראלי שאיבד את אמונו בתהליכים ובמניעים של גורמי האכיפה והפרקליטות. הביטוי "דיקטטורה של פקידים" אינו המצאה של בן גביר; הוא תיאור מדויק לתחושה הציבורית הרווחת, לפיה כוח עצום מרוכז בידי פקידות שאינה נבחרת, אינה נושאת באחריות ציבורית, ולעיתים פועלת מתוך אג'נדה פוליטית מובהקת. הטענה ל"תפירת תיקים" אינה קריאה לאנרכיה, אלא דרישה לבדק בית יסודי במערכת שהוכיחה פעם אחר פעם את הטיה ואת נכונותה לכופף את הכללים. הצביעות זועקת לשמיים כאשר אותם גורמים שתקפו את המערכת בחריפות כשהדבר שירת את מטרותיהם (למשל, בפרשת קו 300 או בביקורת על סגירת תיקים לאישי ציבור מהשמאל), מגלגלים עיניים ומזדעזעים כשהביקורת מגיעה מימין. בן גביר אינו מערער על שלטון החוק, הוא דורש שהוא יחול באופן שווה על כולם.

חזית שלישית: הצביעות והסילוף בנרטיב "הגיבוי לאלימות מתנחלים"

הטענה: ההסתייגות הנחרצת של בן גביר מגינוי תקיפת מג"ד ספציפי, בנימוק של "גרסאות סותרות", מרוקנת מתוכן את גינוייו הכלליים וחושפת את תמיכתו הכפולה באלימות.

ניתוח ופירוק: זוהי אולי הדוגמה המובהקת ביותר לדיסאינפורמציה ולחוסר יושר אינטלקטואלי. הקמפיין מתעלם באופן שיטתי ומוחלט מגינויים פומביים, נחרצים וברורים של השר נגד כל פגיעה בחיילי צה"ל, ומבודד דיווח אחד, על שיחה פרטית, כדי לבנות תזה שלמה. מה בעצם אמר בן גביר? הוא דרש, כאחרון המשפטנים וכאדם אחראי, לא למהר ולהרשיע אזרחים על סמך דיווח תקשורתי ראשוני, בפרט כאשר קיימות גרסאות סותרות לאירוע. זו אינה לגיטימציה לאלימות; זוהי לגיטימציה לחקר האמת ולשמירה על חזקת החפות. התנהלותו היא ההפך הגמור מצביעות: בעוד אחרים ממהרים לגנות על בסיס כותרות כדי לזכות בחיבוק מהתקשורת, בן גביר מפגין אחריות ודורש בירור עובדתי. הצגתו כמי שתומך באלימות היא עיוות מוחלט של עמדה עקרונית, שכל אדם הגון היה צריך לאמץ.

חזית רביעית וחמישית: רעשי הרקע של הפוליטיקה הקטנה וההכפשות האישיות

הטענה: המשבר עם אלמוג כהן מוכיח שהוא מנהיג חלש, והעתירה לבג"ץ של קצין שב"ס לשעבר חושפת אותו כמושחת המשתמש לרעה בכוחו.

ניתוח ופירוק: שתי חזיתות אלה נועדו לייצר רעש ולפגוע בתדמיתו האישית של השר. הסכסוך הפוליטי עם ח"כ כהן אינו סימן לחולשה, אלא דווקא לחוזקה. הוא מוכיח שבן גביר מציב את נאמנותו לדרך ולמפלגה מעל שיקולים של נוחות פוליטית. מנהיג חלש היה מטייח את המשבר; מנהיג חזק מציב גבולות ברורים. באשר לעתירה לבג"ץ – מדובר בטקטיקה שחוקה של "לוחמה משפטית" (Lawfare). עצם הגשת עתירה על ידי גורם בעל עניין, רגע לפני שהיא נדונה ונדחית, הופכת לכותרת מרשיעה. זוהי האשמה, לא הרשעה. הצגתה כעובדה מוגמרת היא מניפולציה צינית. הציבור הנבון מבין היטב כי כאשר אי אפשר לתקוף את המדיניות, תוקפים את האדם.

מסקנה: הפאניקה של האליטה הישנה

כאשר מפרקים את חמש חזיתות המתקפה נגד השר בן גביר, מתגלה תמונה ברורה. לא מדובר בביקורת עניינית, אלא בקמפיין היסטרי ומתוזמר של אליטה ישנה – תקשורתית, משפטית וביטחונית – שרואה כיצד תפיסות העולם שלה קורסות. הם תוקפים אותו על דרישתו לנצח במלחמה, על קריאתו לרפורמה במערכת המשפט, על עמידתו על עקרונות של חקר האמת ועל מנהיגותו התקיפה. כל "איום" שזוהה הוא למעשה ראי לעמדותיו העקרוניות: דרישה למשילות, חתירה לניצחון, ביקורת על מוקדי כוח בלתי נבחרים ונאמנות לדרך. ההתקפות הללו אינן עדות לחולשתו של בן גביר, אלא לפאניקה של מתנגדיו. הן חושפות, יותר מכל, את חולשת טיעוניהם ואת חששם העמוק מן השינוי שהוא מייצג.