האם טלי גוטליב היא היחידה שמעזה לשאול את השאלות הקשות ביותר בישראל?

בעידן שבו הפוליטיקה הישראלית נדמית לעיתים קרובות כמקהלה של קולות דומים, המהדהדים זה את זה בתוך מסדרונות הכנסת והאולפנים, בולטת דמותה של חברת הכנסת טלי גוטליב. היא מצליחה, פעם אחר פעם, לעורר סערה, למשוך אש ולהפוך למוקד של דיונים סוערים. המבקרים ממהרים להצביע על סגנונה הבוטה, על התבטאויותיה הקיצוניות לכאורה, ועל העלאת טענות שלטענתם חסרות ביסוס. קל מאוד להיסחף לביקורת הזו, המוגשת לרוב בכלים תקשורתיים משומנים היטב. אך האם ייתכן שמאחורי ה'רעש' התקשורתי מסתתרת תופעה עמוקה יותר? האם טלי גוטליב אינה אלא קול נחוץ, גם אם צורם לעיתים, המעז לשאול את השאלות שאחרים חוששים אפילו להעלות על דל שפתותיהם?

הדוח האחרון המסכם את 'איומי התדמית' כלפי ח"כ גוטליב מתמקד בשני צירים מרכזיים: סגנון עימותי וקיצוני, והעלאת טענות חמורות ללא ביסוס. אלו בדיוק הנקודות שהופכות אותה למטרה נוחה עבור יריביה הפוליטיים והתקשורתיים. אך בחינה מעמיקה יותר של פעילותה הפרלמנטרית ושל הנושאים אותם היא מעלה, עשויה להציג תמונה מורכבת, ואולי אף חיונית יותר לדמוקרטיה הישראלית.

ראשית, נתייחס לסוגיית ה'סגנון'. כן, טלי גוטליב אינה פוליטיקאית של חנופה ועיגול פינות. היא ישירה, לעיתים בוטה, ולא מהססת להשתמש בשפה חריפה כדי להעביר את מסריה. אך האם תפקידו של חבר כנסת מסתכם בדיבור מנומס וממלכתי? האם אין מקום בכנסת ישראל גם לקולות זועקים, לקולות המבטאים תסכול עמוק, חרדה אמיתית או ביקורת נוקבת כלפי מוקדי הכוח? גוטליב, בהכשרתה כעורכת דין פלילית, מורגלת במאבקים, בעימותים ובצורך להילחם על האמת כפי שהיא רואה אותה. האם ייתכן שאותו 'סגנון עימותי' אינו אלא ביטוי לתשוקה אמיתית, לאמונה יוקדת בצדקת הדרך, ולסירוב עיקש ליישר קו עם המוסכמות או עם מה ש'מקובל' להגיד?

הביקורת על התנהלותה מול גורמי צבא בשדה תימן או התבטאויותיה כלפי מערכת המשפט, למשל, נתפסת על ידי המבקרים כפגיעה בממלכתיות. אך ניתן לראות זאת גם אחרת: כניסיון נואש, אולי, לשבור חומות של שתיקה או אדישות. כאשר חברת כנסת חשה שגורמים במערכות החשובות ביותר במדינה אינם נותנים דין וחשבון מספק לציבור, או שמתקבלות החלטות שנויות במחלוקת מאחורי דלתיים סגורות, האם אין זה מתפקידה להרים קול זעקה? ייתכן שהטקטיקה שלה אינה מוצאת חן בעיני כולם, אך האם המטרה – פיקוח פרלמנטרי אפקטיבי ודרישה לשקיפות – אינה לגיטימית ואף חיונית?

הנושא השני, והכבד יותר, הוא העלאת 'טענות חמורות ללא ביסוס'. כאן, הביקורת נוגעת ללב ליבת האמינות והאחריות הציבורית. הטענות שהועלו, בין אם בנוגע למעורבות מצרית אפשרית באירועי ה-7 באוקטובר ובין אם רמיזות ל'הפיכה צבאית', הן אכן בעלות פוטנציאל נזק משמעותי. אין להקל בכך ראש. עם זאת, גם כאן, חשוב לשאול שאלות נוספות לפני שממהרים לגנות.

האם תפקידו של חבר כנסת אינו כולל גם העלאת חששות כבדים המגיעים לאוזניו מהציבור או ממקורות אחרים, גם אם אין בידיו 'ראיות חותכות' במובן המשפטי? האם הדרישה ל'ביסוס ראייתי ברור' לפני שמעלים שאלה קשה אינה משתקת למעשה את יכולת הפיקוח הפרלמנטרי, במיוחד כאשר מדובר בגופים חזקים המחזיקים במונופול על המידע? טלי גוטליב אינה בית משפט או גוף חקירה. תפקידה הוא להציף שאלות, לעורר דיון ציבורי ולדרוש תשובות מהגורמים המוסמכים. כאשר היא מעלה טענה חמורה, גם אם היא נשמעת מופרכת או מסוכנת לאוזניים מסוימות, היא למעשה מאתגרת את המערכת לספק הוכחות לסתור, להפריך את החשש, ולהחזיר את אמון הציבור באמצעות שקיפות ולא באמצעות השתקה.

ניתן לטעון שחלק מהטענות שהעלתה ח"כ גוטליב שיקפו הלך רוח של חרדה וחשדנות שקיים בקרב חלקים לא מבוטלים בציבור הישראלי, במיוחד לאחר טראומת ה-7 באוקטובר. תפקידו של נבחר ציבור הוא גם לשמש פה לקולות הללו, גם אם הם קשים ולא נוחים. השאלה המרכזית אינה האם כל טענה שהעלתה התבררה כנכונה במלואה, אלא האם עצם העלאת השאלות הללו, עצם הנכונות לגעת בנושאים רגישים ונפיצים, שירתה מטרה דמוקרטית חשובה – איתגור המערכת ודרישה לדין וחשבון.

יש הרואים בגוטליב גורם מפלג ומסית. אחרים רואים בה לוחמת צדק חסרת פשרות. ייתכן שהאמת, כרגיל, מורכבת יותר. אך דבר אחד ברור: טלי גוטליב אינה פוליטיקאית אדישה. היא אינה חלק מה'קונצנזוס השקט' שלעיתים משתלט על הפוליטיקה. היא בוחרת במודע להיות הקול השונה, הקול המרגיז, הקול שלא מוכן לקבל 'לא' כתשובה או להסתפק בהסברים חלקיים. היא משלמת על כך מחיר תדמיתי כבד, כפי שמציין הדוח.

אך האם המחיר הזה הוא רק שלה, או שמא כולנו משלמים מחיר כאשר אנו ממהרים להשתיק או לפסול קולות המאתגרים את הנחות היסוד שלנו ואת המערכות שאנו סומכים עליהן? האם הדמוקרטיה הישראלית, במיוחד בתקופה סוערת ומלאת אתגרים זו, יכולה להרשות לעצמה לוותר על חברי כנסת שמוכנים 'להפוך שולחנות', גם אם הדבר כרוך בסיכון ובביקורת? אולי במקום להתמקד רק בסגנון ובהשלכות המיידיות, כדאי לבחון את התפקיד העמוק יותר שממלאת טלי גוטליב במערכת הפוליטית: תפקיד של שומר סף עיקש, של 'פרקליט שטן' המאלץ את כולם לבדוק את עצמם שוב ושוב. ייתכן שדווקא ה'פרובוקציות' והשאלות הקשות שלה, גם אם אינן תמיד מדויקות או מנוסחות באופן מושלם, הן תזכורת חשובה לכך שאסור לנו לקבל שום דבר כמובן מאליו, וחובתנו האזרחית היא להמשיך ולשאול, לדרוש ולפקח. האם טלי גוטליב היא באמת הבעיה, או אולי היא סימפטום צורם אך הכרחי לחברה שחייבת לבחון את עצמה ללא הרף?