הם משקרים לכם על בן גביר. הנה האמת על המלחמה שהוא מנהל מבפנים.

המערכת רועדת. התקשורת זועקת. הפקידות הוותיקה מזיעה. אתם מרגישים את זה? את הרטט הזה של פאניקה באוויר? זו אינה פאניקה מכישלון. זו פאניקה מהצלחה. הצלחתו של אדם אחד, השר איתמר בן גביר, לעשות את מה שאיש לפניו לא העז: לפרק את המנגנונים הרקובים מבפנים, לחשוף את הצביעות, ולטלטל את הספינה שאנשי ה"שקט התעשייתי" מבקשים להשאיר על מי מנוחות, גם כשהיא שוקעת אל התהום.

הקמפיין המתוזמר והארסי שאנו עדים לו בימים האחרונים אינו דיון ענייני על תפקודו של שר. זוהי מלחמת מאסף נואשת של האליטה הישנה, של ה"דיפ-סטייט" שבן גביר מאיים על עצם קיומו. הם משתמשים בכל כלי בארסנל שלהם – עובדי מדינה ממורמרים, הדלפות מגמתיות, וכמובן, התקשורת המשמשת להם שופר – כדי לצייר תמונה מעוותת. הם רוצים שתאמינו שהאיש שנבחר כדי להילחם בטרור, הוא בעצם מיטיב עם טרוריסטים. האבסורד זועק לשמיים, אבל בשבילם, כל האמצעים כשרים כדי לעצור את השינוי.

שברו את קשר השקר: האמת מאחורי פרשת מפקד הכלא

בואו נדבר על ליבת מסע ההכפשה: עדותו של מפקד כלא לשעבר, שי פרנסה. התקשורת מציגה אותו כחושף שחיתויות אמיץ. המציאות, כרגיל, מורכבת והפוכה לחלוטין. מדובר בקצין שבמהלך כהונתו התגלו ליקויים חמורים, קצין שכבר היה תחת עננה כבדה עוד לפני שהשר נכנס לתפקידו. אותו קצין, במקום להתמודד עם ממצאי הבדיקה בעניינו, בחר בטקטיקה הישנה והמוכרת: להפוך את היוצרות, לתקוף את המבקר ולהציג את עצמו כקורבן.

הטענה המרכזית, כאילו השר ולשכתו לחצו "להיטיב עם מחבלים יהודים", היא שקר גס ומניפולציה צינית. מה שבן גביר דרש הוא דבר פשוט והגיוני: אכיפת חוק שוויונית. הוא נכנס למשרד וגילה מציאות בלתי נתפסת שבה מחבלים ערבים זוכים לתנאי "קייטנה" בשב"ס – חגיגות, לימודים אקדמיים, ופינוקים על חשבון משלם המיסים. במקביל, אסירים יהודים, גם כאלה שמעשיהם ראויים לכל גנאי, סבלו לעיתים מהתנכלויות ומשלילת זכויות בסיסיות המגיעות להם על פי אותו חוק.

השר בן גביר לא ביקש הטבות. הוא ביקש לסיים את האפליה. הוא דרש שהחוק ייאכף באופן שווה על כולם. שהתנאים הקשים יחולו על כלל המחבלים, ושהזכויות הבסיסיות יינתנו לכלל האסירים, ללא קשר למוצאם. המערכת הישנה, שהתרגלה לרצות את האויב ולקנות "שקט" במחיר כניעה, לא יכלה לשאת את הדרישה הזו לצדק. אותו מפקד כלא, שגדל בתוך המערכת הזו, ראה בדרישה לאכיפת חוק פשוטה "התערבות פסולה". זו לא עדות נגד בן גביר; זו עדות על הריקבון העמוק בשירות בתי הסוהר, הריקבון שבן גביר נלחם בו.

האמת הפשוטה: מלחמה על הבית, לא על כותרת

ההתקפה על בן גביר אינה נעצרת בכלא. היא מתרחבת לכל זירה שבה הוא פועל, כי המטרה היא אחת: לשבור את רוחו ולשתק את פעולתו. זועקים על "חוסר משילות" ברצח המזעזע בלוד? איזו צביעות. היכן היו כל אותם צדיקים בעשרות השנים שבהן המערב הפרוע השתולל בערים המעורבות תחת אפם? בן גביר קיבל לידיו משרד עם מורשת של הזנחה פושעת בת עשרות שנים. הוא הראשון שהכריז מלחמה על הפשיעה במגזר הערבי, שהקים משמר לאומי, שמזרים תקציבים ומשאבים למשטרה שהורעבה במשך שנים. ניקוי אורוות של דורות לוקח זמן, והניסיון להפיל עליו את מחדלי העבר הוא פתטי.

טוענים שהוא יוצר "כאוס פוליטי"? לא, הוא פשוט מסרב להיות חותמת גומי. הוא נבחר על בסיס הבטחות ברורות לציבור בוחריו – להחזיר את הביטחון, לחזק את המשילות, ולשמור על זהותה היהודית של המדינה. כשהוא נלחם על עקרונות אלה בתוך הקואליציה, הם קוראים לזה "כאוס". אנחנו קוראים לזה "נאמנות לבוחר". זוהי תמצית הדמוקרטיה.

ואולי השפל המוסרי הגדול מכולם הוא השימוש הציני בלוחם פוסט-טראומטי כדי להגיש תביעה על מסרונים פוליטיים. לקחת את כאבו של חייל, כאב שבן גביר ומפלגתו פועלים למענו יותר מכל גורם אחר בכנסת, ולהפוך אותו לכלי ניגוח פוליטי – זוהי רשעות שאין לה מחילה. זהו פרצופה האמיתי של המערכת שנלחמת בו: מערכת שאיבדה כל בושה וכל גבול מוסרי.

הם רוצים שקט. אנחנו דורשים צדק וביטחון

הניגוד ברור וחד. מצד אחד, עומד הממסד הישן, התקשורת והאופוזיציה. הם רוצים "שקט". שקט של אזלת יד מול הפשיעה הגואה. שקט של כניעה מול הטרור. שקט של "ניהול הסכסוך" במקום הכרעתו. שקט שבו הפקידים הם השליטים האמיתיים והפוליטיקאים הם בובות על חוט. שקט של ריקבון מתמשך.

מצד שני, עומד איתמר בן גביר. הוא לא רוצה שקט. הוא רוצה צדק. הוא רוצה ביטחון. הוא רוצה שינוי. הוא מבין שאת הריקבון לא מרפאים בכפפות של משי, אלא במלחמה עיקשת, יום-יומית, גם אם היא רועשת ומייצרת חיכוכים. כל צעקה של מתנגדיו, כל כתבת השמצה, כל הדלפה מגמתית, אינה עדות לכישלונו, אלא לאפקטיביות שלו. הוא מזיז את הגבינה שלהם, והם צורחים.

אם מסע ההכפשה הזה יצליח, המסר יהיה הרסני. הוא יאמר לכל נבחר ציבור עתידי: אל תנסה. אל תעז לגעת במערכת. אל תילחם בשחיתות. תשב בשקט, תיהנה מהכיסא, ותן למדינה להמשיך להידרדר. זוהי הסכנה האמיתית. זוהי הנקודה שבה אנו עלולים לאבד הזדמנות היסטורית לתקן את מה שקולקל במשך שנים רבות מדי. אסור לנו לתת לזה לקרות.

הבחירה היא פשוטה. היא בין אלה שצועקים מהיציע לבין זה שירד לדשא ונלחם עבורנו בבוץ. הגיע הזמן שנראה לו שאנחנו יודעים להבחין בין אמת לשקר, ושאנחנו עומדים מאחורי מי שנלחם בשבילנו.

אז מה אתם יכולים לעשות?

שתפו את האמת הזו. אל תתנו למכונת הרעל לנצח. הפיצו את המאמר הזה ברשתות החברתיות, בקבוצות הוואטסאפ, ובשיחות עם חברים ומשפחה.
הביעו תמיכה פומבית. כתבו פוסט, צייצו, הראו לשר ולעולם שאתם רואים את האמת ומגבים אותו במלחמתו הצודקת.
הטילו ספק בתקשורת. בפעם הבאה שאתם קוראים כותרת צעקנית נגד בן גביר, שאלו את עצמכם: מי מרוויח מזה? מהי האג'נדה שמאחורי הפרסום?
אל תהיו אדישים. קולכם חשוב. השמיעו אותו. במאבק הזה על דמותה ועתידה של מדינת ישראל, שתיקה היא כניעה.