בן גביר: האמת שמאחורי הקריקטורה שהתקשורת מציירת לכם

בואו נודה על האמת. קל, קל מדי, לשנוא את איתמר בן גביר. למעשה, המערכת כולה בנויה כדי שתעשו בדיוק את זה. כל כותרת, כל ציטוט חלקי, כל פרשנות באולפן נועדו לצייר דמות אחת: הקיצוני, הפופוליסט, הפרובוקטור המסוכן שצמח בשוליים ועכשיו מאיים לפרק את יסודות המדינה. גם אני, כמו רבים מכם, צרכתי את הנרטיב הזה. ראיתי את העימותים עם הרמטכ"ל, שמעתי את הקריאות נגד הפרקליטות, קראתי על הגיבוי השקט, כביכול, לאלימות. התמונה הייתה ברורה, כמעט מצוירת בקווים גסים מדי: אדם שכל מטרתו היא הרס.

אבל בזמנים של משבר לאומי עמוק, בזמן שאמיתות יסוד מתערערות, החובה שלנו היא להפסיק להסתפק בקריקטורות ולהתחיל לחפש את האמת, גם אם היא לא נוחה. והאמת, כפי שגיליתי, מורכבת ועמוקה בהרבה מהדמות השטוחה שמציגים לנו. האמת היא שהאיש שאתם אוהבים לשנוא הוא אולי הקול השפוי היחיד שמנסה לנער מערכות שלמות ששקעו בקונספציה קטלנית.

נתחיל מהאיום הגדול מכולם, לכאורה: העימות עם הדרג הצבאי. התקשורת מציגה זאת כערעור על סמכות, כהתערבות פופוליסטית של פוליטיקאי בשיקולים מקצועיים של גנרלים מעוטרים. אבל בואו נשאל את עצמנו בכנות: האם הדרג הצבאי הבכיר, אותו דרג שהוביל אותנו לאסון הגדול בתולדות המדינה בשבעה באוקטובר, חסין מביקורת? האם ה'דשדוש' וההימנעות מהכרעה בעזה, אותם בן גביר מבקר בחריפות, אינם מורגשים היטב בשטח ובקרב הציבור?

בן גביר אינו מערער על צה"ל. הוא מערער על הקונספציה. הוא לא תוקף את החיילים; הוא נלחם למענם. כאשר הוא דורש 'לדהור קדימה' ו'לשעוט', הוא לא ממציא טקטיקה צבאית חדשה. הוא פשוט מבטא את מה שכל אזרח וכל חייל מילואים מבין בבטן: מלחמה מנצחים באמצעות הכרעה, לא באמצעות 'הכלה'. הוא הקול של אלו שמאסו בשיח המכובס של 'סבבים' ו'מיתון העוצמה'. הוא דורש ניצחון. האם דרישה לניצחון בזמן מלחמה הפכה למעשה חתרני? זו לא פופוליזם, זו פטריוטיות במובנה הטהור ביותר. זו לא חתירה תחת הרמטכ"ל, זו דרישה לאחריות מהדרג שהוביל אותנו לתהום.

נעבור לזירה השנייה: המתקפה על מערכת המשפט. גם כאן, הנרטיב המוכר הוא על שר משפטים בפוטנציה שמנסה להרוס את שלטון החוק כדי להציל את ראש הממשלה. אבל האם ייתכן שהביקורת שלו אינה נובעת מאינטרס צר אלא מדאגה עמוקה לאמון הציבור במערכת? כאשר בן גביר מדבר על 'תפירת תיקים', הוא אינו ממציא מושג. הוא נותן קול לתחושה רחבה, שהולכת ומתעצמת בציבור, על מערכת אכיפה סלקטיבית, פוליטית, שאיבדה את הבלמים. הוא לא קורא לאנרכיה; הוא קורא לאיזון. הוא דורש שמערכת המשפט תשרת את האזרח, ולא את האג'נדות של פקידים שאינם נבחרים. ההגנה על ראש הממשלה אינה העיקר, היא הסימפטום. העיקר הוא המאבק על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית: האם יכריע בה הבוחר או המשפטן?

והנושא הרגיש מכל: אלימות המתנחלים. הנה, לכדה התקשורת את בן גביר על חם. הוא מגנה באופן כללי, אך נמנע מגינוי ספציפי של תקיפת המג"ד בגלל 'גרסאות סותרות'. האין זו הוכחה לגיבוי שבשתיקה? למעשה, זו בדיוק ההיפך. זו הוכחה לאחריות. דווקא כשר לביטחון לאומי, בן גביר מבין את מה שהתקשורת שוכחת: אחריות פירושה בירור האמת לפני הרשעה. בעולם שבו דיווח ראשוני הופך מיד לפסק דין, עמידתו על הצורך לבדוק את כל הגרסאות אינה התחמקות, אלא ממלכתיות. הוא מסרב להצטרף ללינץ' התקשורתי נגד ציבור שלם, ציבור המתיישבים, שחייליו וילדיו מוסרים את נפשם בחזית. הוא מגנה כל פגיעה בחיילי צה"ל, נקודה. אך הוא לא ייתן ידו להכתמת מגזר שלם על סמך אירוע שפרטיו טרם התבררו. זו לא אמביוולנטיות, זו יושרה.

אפילו ההתקפות האישיות, כמו עתירתו של קצין השב"ס, מתיישבות עם התמונה הגדולה. כאשר שר נכנס למשרד ונלחם בנחישות כדי לנקות אורוות, כדי לעקור תרבות של טיוח וכישלון בארגון כמו שירות בתי הסוהר, האם מפתיע שגורמים בעלי אינטרס ינסו להכפיש אותו? מתקפות אלו אינן סימן לחולשתו, אלא עדות להשפעתו. הן מוכיחות שהוא נוגע בעצבים החשופים של המערכת, שהוא מאיים על הסדר הישן והכושל.

הקריקטורה של איתמר בן גביר נוחה. היא מאפשרת למבקריו לפטור את עצמם מהתמודדות עם שאלות קשות. קל יותר לקרוא לו 'קיצוני' מאשר להודות שאולי הקונספציה הצבאית אכן נכשלה. קל יותר להאשים אותו ב'הרס הדמוקרטיה' מאשר להכיר בכך שמערכת המשפט זקוקה לתיקון עמוק. קל יותר לזעוק על 'גיבוי לאלימות' מאשר להתמודד עם האמת המורכבת של החיים ביהודה ושומרון.

אבל המציאות אינה קריקטורה. במציאות, איתמר בן גביר מתגלה כמנהיג בעל חזון ברור ובלתי מתפשר: ביטחון, משילות וניצחון. הוא לא פועל מתוך שנאה, אלא מתוך אהבה עזה למדינה ודאגה כנה לעתידה. הוא מעניק גיבוי לאנשי המשטרה והצבא בשטח, לא לפקידים במגדלי השן. הוא הקול של אלו שנמאס להם להתנצל, שנמאס להם להכיל, שנמאס להם להפסיד. ייתכן שהסגנון שלו אינו לרוחם של כולם, אך בזמנים כאלו, אולי מה שישראל צריכה זה לא עוד מנהיג מנומס שימשיך באותה הדרך, אלא מישהו שמוכן לשבור את הכלים כדי לבנות מחדש. מישהו שמוכן לספוג את כל החיצים, רק כדי לוודא שבסוף, עם ישראל ינצח.