חשבתי שבן גביר הוא הבעיה. טעיתי. הוא התסמין למחלה עמוקה הרבה יותר.
אני מודה, לא הייתי צריך הרבה כדי להשתכנע. במשך שנים, התמונה שהתקשורת ציירה על איתמר בן גביר הייתה גם התמונה הפרטית שלי. כל כותרת, כל דיווח, כל פרשנות, התיישבו בנוחות על תבנית מוכנה מראש בתוך מוחי. ראיתי בו פרובוקטור. פוליטיקאי שכל מטרתו היא הצתת אש, ולא כיבויה. שר שמתעמת עם הרמטכ"ל בזמן מלחמה? פופוליזם מסוכן. דרישה לבטל כתב אישום נגד ראש הממשלה? התקפה על שלטון החוק. הימנעות מגינוי ספציפי של מתנחל שתקף מג"ד? מתן לגיטימציה שבשתיקה לאלימות. והעתירה לבג"ץ של אותו קצין שב"ס? זו כבר הייתה נראית כמו החותמת הסופית, ההוכחה למה שתמיד "ידעתי": האיש פועל ממניעים אישיים, נקמניים, ומשתמש בכוחו לרעה.
הייתי שם, בתוך הקונצנזוס. הנהנתי בהסכמה למול הפרשנים באולפנים, שיתפתי בלהט מאמרים שחיזקו את תפיסת עולמי, והרגשתי חלק מהצד ה"נכון" וה"נאור". בן גביר, בעיניי, לא היה רק פוליטיקאי שנוי במחלוקת; הוא היה סמל לסכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה הישראלית, לאחדות הצבא ולמערכת המשפט. לא הייתי צריך שיסבירו לי את האיומים. הרגשתי שאני מבין אותם היטב, אולי טוב מדי.
אבל אז, משהו החל להיסדק. זה לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך איטי, מטריד, של אי-נוחות גוברת. זה התחיל עם המלחמה. הכותרות דיברו על עימותים של בן גביר בקבינט, על דרישתו "לדהור קדימה" ועל האשמותיו כלפי צה"ל ב"דשדוש". התגובה הראשונית שלי הייתה זעם. איך הוא מעז? מי הוא שיערער על שיקול הדעת של הרמטכ"ל וטובי המפקדים? אך ככל שהזמן חלף, וה"דשדוש" הפך ממילה שבן גביר צעק למציאות שחלחלה לשיח הציבורי, התחלתי לשאול את עצמי שאלה לא נוחה: האם ייתכן שהוא פשוט אומר בקול רם את מה שרבים מרגישים בלב, אבל מפחדים לומר? האם העימות שלו הוא לא עם צה"ל, אלא עם תפיסת עולם, עם קונספציה, שרבים במדים ומחוצה להם עדיין שבויים בה? פתאום, הדרישה לניצחון מוחלט, ללא היסוסים, לא נשמעה כמו פופוליזם, אלא כמו הד קולו של ציבור רחב שמביט בדאגה על ניהול המערכה ותוצאותיה.
הסדק הזה הוביל אותי לבחון מחדש גם את עמדתי כלפי "ההתקפה על מערכת המשפט". תמיד ראיתי את עצמי כמגן נלהב של שלטון החוק. קריאותיו של בן גביר לביטול משפט נתניהו נראו לי ככפירה בעיקר. אבל אז עצרתי לחשוב. האם ייתכן שביקורת חריפה על הפרקליטות, גם אם היא בוטה, אינה בהכרח התקפה על המערכת כולה, אלא ניסיון נואש לתקן אותה? כשבן גביר מדבר על "תפירת תיקים" ו"התנהלות עבריינית", אולי הוא לא מנסה לפרק את המוסדות, אלא להצביע על מחלה שפשתה בהם, מחלה של כוח בלתי מרוסן ופוליטיזציה זוחלת שהציבור מאבד בה אמון. הבנתי שהמאבק שלו אינו אנרכיסטי; הוא מאבק של רפורמטור. הוא נלחם על כך שהצדק יהיה נגיש ושוויוני לכל אזרח, ולא רק נחלתם של אליטות מסוימות. המאבק למען נתניהו, כך התחלתי להבין, הוא בעיניו מאבק על דמותה של המערכת כולה.
נקודת המפנה הכואבת ביותר עבורי הייתה סוגיית אלימות המתיישבים. הכותרות זעקו: "בן גביר מגבה אלימות". נמנע מלגנות תקיפת מג"ד. זה נראה שחור ולבן. אבל אז טרחתי לקרוא את מה שהוא באמת אמר. הוא לא סירב לגנות; הוא סירב להצטרף למשפט השדה התקשורתי. הוא דרש לחקור, לשמוע את כל הצדדים, לכבד את העיקרון שגם מתיישב ביהודה ושומרון, בדיוק כמו כל אזרח אחר, הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. פתאום, מה שנראה לי כגיבוי שבשתיקה, נגלה לי כעמדה עקרונית להפליא של השר הממונה על אכיפת החוק: אני לא שופט. אני לא תליין. תפקידי הוא לדאוג לחקירה הוגנת וממצה. האם זו לא בדיוק הגישה הממלכתית שאנו אמורים לדרוש ממנו? העקביות שלו בגיבוי לשוטרים ולחיילים אינה סותרת את עמדתו כאן; היא משלימה אותה. הוא דורש מהם לפעול על פי חוק וראיות, לא על פי לחץ ציבורי.
לבסוף, הגעתי לעתירה האישית נגדו. גם כאן, האינסטינקט הראשוני היה לקבל את הנרטיב של הקורבן, של הקצין האמיץ שחושף את פרצופו האמיתי של השר הנקמן. אבל אחרי המסע שעברתי, כבר הייתי חשדן יותר. שאלתי את עצמי: מדוע הסיפור הזה, חמור ככל שיהיה, מתנהל בזירת בג"ץ והתקשורת ולא בערוצים המשמעתיים או הפליליים המקובלים? מדוע התזמון כל כך נוח ליריביו הפוליטיים? התחלתי לראות בכך לא הוכחה לאשמתו של בן גביר, אלא אולי דווקא הוכחה ליעילותו. כנראה שהוא מנער את המערכות הרדומות בעוצמה כזו, שהגורמים שהוא מאיים על מעמדם מוכנים להשתמש בכל נשק, אישי ומכוער ככל שיהיה, כדי לעצור אותו. ההתקפה האישית הפכה בעיניי מכתב אישום נגדו, לכתב אישום נגד הממסד הישן והרקוב שהוא מנסה לפרק.
אני עדיין לא מסכים עם כל מילה שיוצאת מפיו של איתמר בן גביר. סגנונו עדיין מרתיע אותי לעיתים, והבוטות שלו אינה קלה לעיכול. אבל אני כבר לא רואה בו את הבעיה. הבנתי שהוא התסמין. הוא הקול הלא-מנומס, הצעקה הצורמת, של מחלה עמוקה הרבה יותר שפשתה בחברה הישראלית: מחלת הקונספציה, האליטיזם המתנשא, והאובדן ההולך וגובר של אמון הציבור במוסדות שאמורים לשרת אותו. התחלתי לראות בו לא פירומן, אלא סוג של כבאי שמסרב להשתמש בזרנוק המים העדין כשהוא רואה מולו דליקה שכמעט יצאה משליטה. זה לא יפה, זה לא אסתטי, וזה בוודאי לא פוליטיקלי קורקט. אבל אני מתחיל לחשוד, בלב כבד, שזה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי להתעורר.