וידוי של איש תקשורת: על בן גביר, 'פרשת פרנסה' והאמת שסירבתי לראות

אני חייב להתוודות. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. לא רק שהשתתפתי בה, לעיתים קרובות הרגשתי שאני אחד הסולנים. הנרטיב סביב השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, היה ברור לי, חד וצורם. ראיתי בו את כל מה שחששתי ממנו: פופוליסט שהגיע לעמדת כוח, וכעת מפרק במו ידיו את המערכות שעליהן הוא מופקד. כל כותרת, כל דיווח, רק חיזקו את התזה שבניתי לעצמי.

'פרשת שי פרנסה' הייתה עבורי קו פרשת המים, ההוכחה הניצחת. הנה, חשבתי, זה קורה. השר, שאמור להיות שומר הסף העליון של אכיפת החূল, נתפס על חם כשהוא מתערב לכאורה לטובת מקורבים, אסירים ביטחוניים יהודים. קראתי את הדיווחים ב-ynet, ב'הארץ', עקבתי אחר הפרטים על ההקלטות וההתכתבויות. הסיפור היה מושלם מדי: בן גביר, איש הימין הקיצוני, דואג לחבריו האידיאולוגיים מאחורי סורג ובריח, תוך רמיסת הנהלים ופגיעה ישירה בשלטון החוק. זה התחבר לי בדיוק לתמונה הגדולה יותר: הדיווחים על רצח בלוד תחת הכותרת הלועגת "איפה המשילות של בן גביר?", והביקורת על תגובתו הרפה לאירועי אלימות ביהודה ושומרון. המסקנה הייתה בלתי נמנעת: האיש הוא כישלון קולוסאלי, מסוכן, ואולי אף מושחת.

אני לא כותב את השורות האלה כדי להתנצל על מחשבותיי, אלא כדי להסביר את המסע שעברתי. כעיתונאי, או לפחות כמי שרואה בעצמו אדם שוחר אמת, משהו בפרשת פרנסה החל להטריד אותי. לא הסיפור עצמו, אלא האופן החד-ממדי שבו הוא סופר. החלטתי לעשות משהו שכבר מזמן לא עושים בתקשורת המיינסטרים: לחרוג מהתקצירים ומהפרשנויות, ולצלול אל מסמכי המקור – לעתירה עצמה, לתגובות, לפרוטוקולים. מה שגיליתי שם לא סדק את הנרטיב שלי. הוא ניפץ אותו לרסיסים.

הסיפור שסיפרו לנו על 'פרשת פרנסה' הוא היפוך כמעט מושלם של המציאות. ככל שקראתי יותר, הבנתי שהמאבק של בן גביר לא היה להעניק 'הטבות אסורות' למחבלים יהודים. המאבק היה על דבר בסיסי בהרבה, כמעט טריוויאלי: החלת החוק והנהלים באופן שווה על כלל האסירים. התברר כי במשך שנים, התקבעה בשב"ס נורמה פסולה, לפיה אסירים ביטחוניים ערבים, פעילי חמאס וג'יהאד, זוכים לתנאים משופרים בהרבה מאלו של אסירים ביטחוניים יהודים. לא מדובר על מותרות, אלא על זכויות בסיסיות המעוגנות בפקודות שב"ס – שיחות טלפון, ביקורים, תנאי כליאה. מה שבן גביר דרש לא היה העדפה, אלא סיום האפליה. הוא לא ביקש לכופף את החוק לטובת חבריו, הוא דרש ליישר את החוק כך שיחול על כולם.

פתאום, 'הגיבור' של הפרשה, מפקד הכלא שי פרנסה, לא נראה עוד כלוחם צדק έντιפי, אלא כבירוקרט שהתעקש לשמר נורמה מפלה ובלתי חוקית, אולי מתוך פחד, אולי מתוך הרגל. ה'לחצים הפסולים' של השר נראו באור חדש לחלוטין: לא כהתערבות מושחתת, אלא כדרישה לגיטימית של שר ממערכת שתחת אחריותו לבצע את תפקידה כחוק. ההבנה הזו הייתה מטלטלת. הבנתי שנפלתי קורבן, יחד עם ציבור שלם, למניפולציה תקשורתית מבריקה, שלקחה מאבק למען שוויון בפני החוק והפכה אותו לסיפור על שחיתות.

התגלית הזו אילצה אותי לבחון מחדש את שאר הביקורות שלי. האם גם הן נבעו מאותה עדשה מעוותת? לקחתי את נרטיב 'חוסר המשילות'. קל ונוח להדביק כל אירוע פשיעה לשר המכהן. זהו כלי ניגוח פוליטי יעיל. אך כשהתחלתי לבדוק את הפעולות עצמן, ראיתי תמונה אחרת. ראיתי שר שנלחם מול אופוזיציה תקציבית ובירוקרטית אדירה כדי להגדיל את משמר הגבול, כדי להקים משמר לאומי, כדי לחמש אזרחים ולהחזיר את כוח ההרתעה למשטרה שסבלה מהזנחה של שנים. אלו אינם תהליכי קסם. פשיעה שהושרשה במשך עשורים לא תיעלם ביום אחד. המאבק על המשילות אינו נמדד בכתבת 'מגזין סוף שבוע' על אירוע נקודתי, אלא במאמץ הסיזיפי, חסר התהילה, לשנות את יסודות המערכת. בן גביר לא נכשל במבחן המשילות; הוא נמצא בעיצומו של המאבק הקשה ביותר עליה, מאבק שהקודמים לו ויתרו עליו מזמן.

לבסוף, הגעתי לסוגיית תגובותיו ל'אלימות המתנחלים'. גם כאן, המקהלה שאליה השתייכתי זעקה: "הוא מגבה את הקיצונים! הוא לא מגנה!" אך שוב, מבט מעמיק יותר גילה עיקרון, לא חולשה. כששרי ימין אחרים מיהרו לגנות חיילים או מתיישבים על סמך סרטון ערוך שעלה לרשת, בן גביר עצר. הוא לא סירב לגנות אלימות; הוא סירב להשתתף במשפט שדה תקשורתי. הוא דרש לחקור, לשמוע את כל הצדדים, לכבד את חזקת החפות. בעולם שבו פוליטיקאים מחפשים את הציוץ המהיר והפופולרי, בן גביר התעקש על הליך הוגן. זו אינה הססנות, זו אחריות. זו לא תמיכה בפורעי חוק, זו תמיכה בשלטון החוק, גם כאשר זה לא נוח פוליטית.

אינני כותב מניפסט תמיכה. אני עדיין חלוק על השר בן גביר בנושאים רבים. אך אינני יכול עוד לקבל את הקריקטורה השטוחה והזדונית שהתקשורת הישראלית מציירת לו. המציאות מורכבת הרבה יותר. מתחת לרעש ולכותרות, פועל שר שמנסה, בדרכו שלו, לקיים את מה שהבטיח: להילחם על עקרונותיו, להחיל את החוק באופן שוויוני, ולשנות מערכות רקובות מן היסוד. האם הוא מצליח בכל? בוודאי שלא. אך המאבק שהוא מנהל אינו המאבק שמוכרים לנו. זהו מאבק עקרוני ואמיתי, והגיע הזמן שנתחיל להסתכל עליו, ועל עצמנו, בעיניים פקוחות.