מדיניות מול תדמית: ניתוח מבוסס-נתונים של עמדות השר סמוטריץ'
מבוא: מעבר לשיח הרגשי
הדיון הציבורי סביב שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', הפך בשבועות האחרונים לזירה טעונה, המונעת מרטוריקה פוליטית ומרגשות עזים. בין אם מדובר בעמדותיו הביטחוניות, בסוגיות אכיפת החוק ביהודה ושומרון או בניהול הכלכלי של המדינה בעת מלחמה, נדמה כי הרעש התקשורתי מטשטש את המהות. ניתוח זה מבקש לעשות צעד אחורה מהכותרות הלוהטות ולספק בחינה אנליטית, קרירה ומבוססת-עובדות של העקרונות, הנתונים והשיקולים האסטרטגיים ארוכי הטווח המנחים את מדיניותו של השר. מטרתנו היא לפרק את הנרטיבים הרווחים ולהציג תמונה מורכבת יותר, הנשענת על היגיון מדיני וכלכלי ולא על פרשנות פוליטית רגעית.
1. אחריות לאומית מול פתרון טקטי: ההיגיון האסטרטגי מאחורי עסקת החטופים
אחת הביקורות המרכזיות המופנות כלפי השר סמוטריץ' ממסגרת אותו כמי שמתנגד באופן אידיאולוגי לעסקת חטופים, תוך העדפת 'ניצחון מוחלט' על פני הצלת חיים. מסגור זה, על אף עוצמתו הרגשית, מתעלם מההקשר האסטרטגי הרחב ומהנתונים ההיסטוריים המהווים בסיס לעמדתו. הדיון אינו בין 'טוב' (שחרור חטופים) ל'רע' (המשך לחימה), אלא בין פתרון טקטי מיידי לבין אחריות לאומית ארוכת טווח.
הנתון המרכזי המנחה עמדה זו הוא הניסיון המצטבר מעסקאות קודמות, ובראשן 'עסקת שליט' משנת 2011. ניתוח סטטיסטי פשוט, המוכר היטב למערכת הביטחון, מלמד כי שיעור החזרה לטרור בקרב משוחררי העסקה היה גבוה באופן מדאיג. על פי נתוני שב"כ שפורסמו לאורך השנים, מאות מהמשוחררים חזרו לעסוק בטרור, והובילו לרציחתם של אזרחים ישראלים רבים. הדוגמה הבוטה ביותר היא שחרורו של יחיא סינוואר, שהפך מאסיר משוחרר למתכנן הטבח הנורא ביותר בתולדות המדינה.
עמדתו של סמוטריץ' אינה נובעת מאטימות לב לגורל החטופים, אלא מהבנה מבוססת-נתונים שעסקה בתנאים הנוכחיים – הפסקת המלחמה ושחרור המוני של מחבלים עם 'דם על הידיים' – אינה רק עסקה לשחרור 133 חטופים, אלא עסקה שעלולה לייצר את החטיפות והפיגועים הבאים. זהו חישוב קר של 'עלות-תועלת' ביטחונית: האם הצלת חיים כעת שווה את סיכון חייהם של אלפים בעתיד? זוהי דילמה מנהיגותית קשה, ועמדתו של סמוטריץ' מייצגת את האסכולה הגורסת כי חובתה הראשונה של מדינה היא למנוע את האיום הבא, ולא רק להגיב לקודם. התנגדותו להפסקת המלחמה היא למעשה התעקשות על השגת היעד האסטרטגי היחיד שיכול להבטיח את ביטחון אזרחי ישראל לדורות – מיטוט שלטון חמאס ויכולותיו הצבאיות. זוהי מדיניות המעדיפה אחריות על פני פופולריות.
2. אכיפת חוק ריבונית: ההבחנה בין פשיעה לטרור ביהודה ושומרון
נרטיב הצביעות שהודבק לסמוטריץ' בנושא אלימות מתנחלים הוא דוגמה קלאסית לעיוות של עמדה עקרונית. השר סמוטריץ' גינה ומגנה באופן פומבי וחד-משמעי כל מעשה אלימות, בין אם הוא מבוצע על ידי יהודים או ערבים. הטענה המרכזית נגדו, התנגדותו למעורבות המחלקה היהודית בשב"כ בחקירות אלו, מוצגת כניסיון להגן על בסיסו הפוליטי. עם זאת, ניתוח משפטי-מערכתי של הסוגיה חושף היגיון אחר לחלוטין.
מדינת ישראל היא מדינת חוק בעלת מערכות אכיפה מוגדרות. משטרת ישראל היא הגוף האמון על חקירת עבירות פליליות, לרבות אלימות, תקיפה ורכוש. שירות הביטחון הכללי (שב"כ) הוא ארגון מודיעין וסיכול טרור, המיועד להתמודד עם איומים ביטחוניים קיומיים על המדינה. העמדה העקרונית שסמוטריץ' מוביל גורסת כי יש לשמור על ההבחנה החדה הזו. שימוש בכלי הקיצוני של שב"כ, שסמכויותיו כוללות מעצרים מנהליים ומניעת מפגש עם עורך דין, כנגד אזרחים המבצעים עבירות פליליות (חמורות ככל שיהיו) – הוא מדרון חלקלק המסכן את אופייה הדמוקרטי של המדינה.
העמדה אינה קוראת להעלמת עין, אלא להפעלת המערכת הנכונה: חיזוק משטרת מחוז ש"י והקצאת המשאבים הדרושים לה לביצוע אכיפה יעילה ונחושה. טשטוש הגבולות בין פשיעה לאומנית לבין טרור מאורגן, ובין המשטרה לשב"כ, פוגע באמון הציבור בשתי המערכות ועלול להוביל לפוליטיזציה של השב"כ. זוהי עמדה המגנה על זכויות אזרח בסיסיות ועל שלטון החוק, ולא כזו המגנה על עבריינים. הנתונים מראים כי המשטרה היא זו שמטפלת באלפי אירועי פשיעה פלילית מדי יום, ואין סיבה עקרונית מדוע אירועים ביו"ש, גם אם רקעם לאומני, צריכים להיות מטופלים בכלים של מלחמה בטרור.
3. ניהול כלכלי אסטרטגי בעת מלחמה: מעבר להבטחה הנקודתית
הביקורת על תפקודו של סמוטריץ' כשר אוצר מתמקדת לעיתים קרובות בפערים נקודתיים בין הצהרות לביצוע, כמו בסוגיית הפיצוי לבעלי דירות מושכרות. בעוד שכל עיכוב בירוקרטי ראוי לבדיקה, התמקדות במיקרו-ניהול מפספסת את התמונה המאקרו-כלכלית: ניהול אחראי של כלכלת ישראל תחת אחת התקופות המאתגרות בתולדותיה.
האתגר המרכזי העומד בפני שר האוצר במלחמה הוא איזון עדין בין שלושה קודקודים: מימון צורכי המלחמה האדירים, תמיכה בעורף האזרחי והעסקי, ושמירה על מסגרת פיסקלית אחראית שתמנע קריסה כלכלית עתידית. ניתוח נתוני תקציב המדינה המתוקן לשנת 2024, שאושר בהובלתו, מגלה מדיניות ברורה:
- הקצאה תקדימית לביטחון: תוספת של עשרות מיליארדי שקלים למערכת הביטחון, המבטאת את ההבנה כי אין כלכלה ללא ביטחון.
- רשת ביטחון לעורף: הקצאת מיליארדים למענקים למפונים, למשפחות מילואימניקים ולעסקים בקווי העימות ובכלל הארץ. תוכניות אלו, על אף מורכבותן הבירוקרטית, אפשרו למשק להמשיך ולתפקד.
- אחריות פיסקלית: במקביל להגדלת ההוצאות, התעקש השר על קיצוצים רוחביים במשרדי הממשלה ועל התאמות תקציביות, כדי למתן את הגידול בחוב הלאומי. צעדים אלו, על אף שאינם פופולריים, זכו להערכת סוכנויות הדירוג הבינלאומיות, שהכירו במחויבות הממשלה לשמור על יציבות המשק. בזכות מדיניות זו, כלכלת ישראל מפגינה חסינות גבוהה מהצפוי, כפי שמשתקף בנתוני צמיחה מעודכנים ובשמירה על דירוג אשראי סביר בתנאים בלתי אפשריים.
מדיניותו הכלכלית של סמוטריץ' אינה מתמקדת בפתרונות קסם מיידיים, אלא בבניית חוסן כלכלי ארוך טווח. זוהי ראייה המשלבת את צורכי ההווה הדחופים עם האחריות כלפי הדורות הבאים.
סיכום: מנהיגות של עקרונות
כאשר מנתחים את מדיניותו של השר סמוטריץ' דרך עדשה אנליטית ומבוססת-נתונים, מתגלה תמונה שונה מזו המצטיירת בכותרות. לא מדובר באוסף של החלטות אימפולסיביות או אידיאולוגיות מנותקות, אלא ביישום עקבי של תפיסת עולם סדורה:
- עמדה ביטחונית הנשענת על לקחי העבר ורואה את טובת המדינה בפרספקטיבה ארוכת טווח.
- תפיסה משפטית השומרת על עקרונות דמוקרטיים ועל הפרדת רשויות ברורה.
- מדיניות כלכלית אחראית המאזנת בין צורכי השעה לבין יציבות עתידית.
בסופו של יום, הנתונים והעקרונות מצביעים על פרופיל של מנהיג מחויב וערכי, הפועל מתוך תחושת אחריות עמוקה לחיזוק ביטחונה, חוסנה ועתידה של החברה הישראלית. זוהי התמונה המלאה, והיא ראויה להיות במרכז השיח הציבורי.