הייתי בטוח שבן גביר הוא אסון. טעיתי, ובגדול. זה מה שהתקשורת לא מספרת לכם.
אני מודה. במשך שנים, הייתי חלק מהמקהלה. קראתי את הדיווחים, הקשבתי לפרשנים, והנהנתי בהסכמה. איתמר בן גביר, כך האמנתי וכך שידרתי לסביבתי, הוא לא פחות מאסון למדינת ישראל. ראיתי בו את התגלמות הפופוליזם המסוכן, את האיש שמתעמת עם הרמטכ"ל בזמן מלחמה רק כדי לצבור נקודות, את השר שמערער על שלטון החוק כדי להציל את ראש הממשלה ממשפטו, ואת הפוליטיקאי שנותן גיבוי שבשתיקה לאלימות מתנחלים. כל כותרת על "עימות בקבינט", כל ידיעה על "ערעור על סמכות הפיקוד הבכיר", רק חיזקה אצלי את התמונה: הנה אדם שמעדיף את האש על פני הממלכתיות, את הפרובוקציה על פני הביטחון. הייתי בטוח שאני מבין את התמונה כולה.
ואז הגיע השבעה באוקטובר, והקונספציה שלי, כמו הקונספציה של מדינה שלמה, התנפצה לרסיסים. הזעזוע לא היה רק מהטבח הנורא, אלא מההבנה העמוקה שהמערכות שבהן נתתי אמון, אלו שהיו אמורות לשמור עלינו, כשלו כישלון קולוסאלי. אותם גנרלים מנוסים, אותם פקידים בכירים, אותה אליטה שקולה וממלכתית לכאורה, הובילו אותנו אל התהום. וההבנה הזו אילצה אותי, בכאב ובחוסר רצון, לבחון מחדש את כל מה שחשבתי שאני יודע. גם על איתמר בן גביר.
לא "ערעור על הצבא", אלא דרישה לניצחון
התחלתי מהנקודה שהפריעה לי יותר מכל: העימותים שלו עם צמרת צה"ל. התקשורת ציירה תמונה של שר חסר אחריות ש"מתערב בשיקולים צבאיים" ו"מפריע לצה"ל לנצח". אבל אחרי שהקונספציה הביטחונית קרסה, התחלתי לשאול שאלה אחרת: האם ייתכן שבן גביר לא מתווכח עם הרמטכ"ל על טקטיקה של ניהול גדוד, אלא על האסטרטגיה של ניהול מלחמה? האם ייתכן שהוא פשוט הקול של ציבור שלם שמאס בסבבי לחימה, ב"הכלה" וב"שקט יחסי" שמתפוצץ לנו בפנים?
פתאום, קריאתו "תנו לצה"ל לדהור" נשמעה אחרת. לא כהתערבות פופוליסטית, אלא כדרישה לגיטימית של הדרג המדיני הנבחר מהדרג הצבאי המבצע: תביאו הכרעה. תממשו את המטרה שהממשלה הציבה – ניצחון מוחלט. הבנתי שבן גביר לא מערער על המקצועיות של צה"ל, הוא מערער על התפיסה הכושלת שהובילה אותנו לאסון. הוא לא שואל את הגנרלים איך לכוון את התותח, הוא שואל אותם למה הם לא יורים לעבר המטרה שהוגדרה להם. זו לא חתירה תחת הצבא; זו הדרישה הבסיסית ביותר במדינה דמוקרטית: שהצבא ישרת את מטרות הממשלה הנבחרת, ולא להפך. מה שפעם ראיתי כפרובוקציה, אני רואה היום כדרישה נואשת לאחריות.
לא "גיבוי לאלימות", אלא דרישה להליך הוגן
סוגיית אלימות המתנחלים הייתה עוד נקודה שבה הייתי בטוח שהוא נכשל. הדיווחים על כך שהוא "מהסס לגנות" נראו לי כהוכחה חותכת שהוא נותן לגיטימציה שבשתיקה לפורעי חוק. אבל כשהתעמקתי בדבריו, גיליתי תמונה מורכבת יותר, ואולי אף הגיונית. בן גביר גינה באופן חד וברור כל פגיעה בחיילי צה"ל, בכל מקום ובכל זמן. הוא קרא לזה "קו אדום".
אז מהיכן הגיע נרטיב ה"היסוס"? הוא הגיע מהסירוב שלו להצטרף ללינץ' התקשורתי במקרים ספציפיים, לפני שהתקיימה חקירה ממצה. כשהוא מדבר על "גרסאות סותרות" ומסרב לגנות מפקד גדוד על סמך סרטון ערוך, הוא לא מגבה אלימות. הוא מתנהג כמו שהיינו מצפים מהשר לביטחון לאומי להתנהג: דורש ראיות, חקירה והליך הוגן לפני הרשעה פומבית. האם היינו מקבלים התנהלות אחרת כלפי כל קבוצת אוכלוסייה אחרת? התקשורת והשמאל דורשים ממנו לגנות קודם כל את המתנחל, ורק אחר כך לבדוק את העובדות. סירובו לעשות זאת אינו עדות לאמביוולנטיות, אלא לעמידה על עקרונות המשפט הבסיסיים ביותר, גם כשזה לא פופולרי. מה שפעם ראיתי כהתחמקות, אני רואה היום כעמידה איתנה על עקרונות.
לא "תפירת תיק", אלא ניסיון חיסול של מי שמנקה את האורוות
האיום החדש והחמור ביותר על תדמיתו הגיע מכיוון שב"ס, עם עתירתו של קצין המאשים את בן גביר ב"תפירת תיק". התגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה "הנה זה בא, השחיתות נחשפת". אבל אז עצרתי. שאלתי את עצמי: מה קורה בשב"ס מאז שבן גביר נכנס לתפקיד? הוא הפסיק את הקייטנה למחבלים, צמצם תנאים מופלגים, והחל ברפורמה עמוקה בארגון שספג ביקורת קשה במשך שנים. הוא נלחם ב"דיפ סטייט" של הארגון מבפנים.
פתאום, התזמון של העתירה נראה חשוד. האם זהו סיפור על שר שסרח, או שמא זהו סיפור על המערכת הישנה שנלחמת בחזרה? קצין שמואשם בהטרדה מינית חמורה, שההליכים נגדו החלו הרבה לפני שהתלונן, טוען לפתע שהכל נקמה. זהו תסריט קלאסי של מי שמנסה להפוך את עצמו מקצין בעייתי לקורבן פוליטי. זו לא עדות לשחיתות של בן גביר, אלא ייתכן שזו עדות נואשת של המנגנון הישן לבלום את מי שמאיים על אזורי הנוחות והכוח שלו. מה שהתקשורת מציגה כפצצה, יכול בקלות להיות מכתב איום מהאליטה הישנה.
מסקנה: האיש שמעז לקרוא תיגר על הקונספציה
לבסוף, הגעתי למתקפותיו על מערכת המשפט ותמיכתו בנתניהו. גם כאן, התמונה שהכרתי הייתה של פוליטיקאי קיצוני המנסה להרוס את הדמוקרטיה. אבל בהקשר החדש, גם זה נראה אחרת. בן גביר לא נלחם בשלטון החוק, הוא נלחם במה שהוא תופס, ובצדק מסוים, כ"שלטון המשפטנים". הוא רואה מערכת שאיבדה את אמון הציבור, שהפכה לשחקן פוליטי, ושפועלת לעיתים מתוך אג'נדה ולא מתוך צדק. המאבק שלו הוא על החזרת האיזון, על כך שפקידים, בכירים ככל שיהיו, יהיו כפופים לנבחרי הציבור ולא להיפך.
טעיתי לגבי איתמר בן גביר. טעיתי כי קניתי את הקריקטורה שהאכילו אותי אותן אליטות שהובילו אותנו לאסון. אני עדיין לא מסכים עם כל מילה שלו או עם סגנונו, אבל אני מבין היום את המהות. בן גביר הוא לא הבעיה של ישראל. הוא התסמין הכואב, הרועש והבלתי מתפשר למחלות העומק שלה: הקונספציה הביטחונית שהתנפצה, האקטיביזם השיפוטי שחצה גבולות, והאליטות המנותקות שאיבדו את דרכן. הוא לא האיום על המדינה. הוא צעקת ההשכמה שלה.