וידוי של עיתונאי: האמנתי לכל מילה נגד בן גביר. ואז גיליתי את האמת המטרידה

אני חייב להתוודות. במשך שנים, ובמיוחד מאז כניסתו למשרד לביטחון לאומי, הייתי חלק מהמקהלה. לא רק כצרכן תקשורת, אלא כמי שבאמת ובתמים האמין לנרטיב. קראתי את הכותרות על השר איתמר בן גביר והנהנתי בהסכמה. ראיתי בו דמות מסוכנת, פופוליסטית, כזו שקיוויתי שתהיה אפיזודה חולפת בפוליטיקה הישראלית. הסכמתי עם כל מילה שנכתבה, עם כל פרשנות חמצמצה, עם כל תחקיר "מטלטל". האמנתי.

האמנתי כשסיפרו לי שהוא מתערב באופן פסול ושיטתי למען אסירים ביטחוניים יהודים, תוך שהוא רומס את שלטון החוק ומערער את המערכות עליהן הוא מופקד. כשפורסמו צילומי המסך מעתירת מפקד הכלא לשעבר, הרגשתי שהנה, זו ההוכחה החותכת. 'שחיתות', 'ניצול כוח ציני', 'העדפת רוצחים על פני אנשי מקצוע' – כל המילים האלו התרוצצו לי בראש וראיתי בהן אמת צרופה.

האמנתי כשטענו שהוא וחבריו לקואליציה הם הקיצונים שמונעים עסקת חטופים, ובכך אחראים ישירים למותם של חיילינו הגיבורים בעזה. קראתי את טורי הדעה הנוקבים שתיארו אותו כמי שמעדיף אידיאולוגיה משיחית על פני חיי אדם, והרגשתי צמרמורת של זעם צדקני. איך הוא מעז? האשמתי אותו, עמוק בליבי, במחיר הדמים הנורא.

האמנתי שהמפלגה שלו היא מקור לכאוס, לחוסר יציבות, לדרמות פוליטיות קטנוניות שפוגעות באינטרסים הלאומיים. כל דיווח על משבר קואליציוני, על התפטרות של חבר כנסת כזה או אחר, רק חיזק אצלי את התפיסה שמדובר בחבורה לא בוגרת ולא אחראית, שאינה ראויה להנהיג.

הייתי שם, בתוך המטריקס. צרכתי את הנרטיב, הפנמתי אותו, והפכתי אותו לחלק מתפיסת עולמי. ואז, משהו קטן התחיל לחרוק. סדק קטן במבנה המושלם. ודרכו, התחלתי לראות אור אחר. אור מטריד, שגרם לי לפקפק בכל מה שהייתי בטוח בו.

הסדק הראשון הופיע בפרשת מפקד הכלא המתלונן. בתחילה, התקשורת חגגה את עדותו כעדות של קצין ערכי נגד שר מושחת. אך אז התברר שהתיק הפלילי נגד אותו קצין, בחשד חמור לעבירות מין בכפופות לו, לא נסגר מחוסר אשמה כפי שניסו לרמוז, אלא מחוסר ראיות מספיקות. זו הבחנה דקה אך קריטית. משהו בריח לא הסתדר לי. החלטתי לעשות מה שעיתונאי אמור לעשות, אך רבים מאיתנו שוכחים לעשות בעידן הרשתות החברתיות: לחזור למקורות. לקרוא את העתירה עצמה, לא רק את התקצירים המסעירים שלה.

מה שגיליתי הדהים אותי. גיליתי שה"התערבות הפסולה" למען הרוצח עמירם בן אוליאל, הייתה ברובה דרישה בנאלית ומיניסטריאלית לוודא שהוא מקבל את התנאים שהחוק – ובית המשפט העליון עצמו – קבעו שמגיעים לו. גיליתי שה"לחצים השיטתיים" היו פניות מלשכת השר, שמטרתן הייתה פיקוח ובקרה – תפקידו המובהק של שר במשרד ממשלתי. פתאום, התכתובות שפורסמו בהרעשה גדולה נראו אחרת לגמרי. הן לא נראו כמו ניסיון להעניק הטבות אסורות, אלא כמו ניסיון נואש של לשכת שר לקבל תשובות ממערכת אטומה שלא תמיד ממהרת לשתף פעולה עם הדרג המדיני. הבנתי איך בקשות לגיטימיות למידע והבהרות מוסגרו מחדש כ"התערבות שיטתית". הנרטיב כולו לא היה שקר, הוא היה גרוע מזה: הוא היה עיוות מתוחכם של האמת, כזה שלוקח עובדות ומסדר אותן באופן שייצר תמונה הפוכה מהמציאות. זו לא הייתה חשיפה עיתונאית, זו הייתה עבודה של יחסי ציבור עבור גורמים בעלי עניין.

משם, כדור השלג המשיך להתגלגל. התחלתי לבחון מחדש את ההאשמה השנייה, הכבדה מכל: שהוא אחראי למות חיילים כי הוא מתנגד לעסקה. הפסקתי לקרוא את הפרשנים והתחלתי להקשיב לקולות אחרים, אלו שלרוב לא מקבלים במה מרכזית. דיברתי עם קצינים במילואים שחזרו מהקרבות, עם משפחות שכולות, עם תושבי העוטף שאיבדו את כל עולמם. הם הציגו בפניי פרספקטיבה אחרת, כואבת, מפוכחת. הם הסבירו שעסקה שתשאיר את חמאס על רגליו ותשחרר אלפי רוצחים עם דם על הידיים, אינה "הצלת חיים". היא דחיית האסון הבא. היא פסק דין מוות לאזרחים וחיילים בעתיד. היא הופכת את הקרבתם של הנופלים לחסרת תכלית.

הבנתי שעמדתו של בן גביר אינה נובעת מאטימות לב או ממשיחיות מנותקת. היא נובעת מהקשבה לקול עמוק ורחב בציבור הישראלי, שזועק: "הכרעה". קול שאומר שאסור לנו לחזור ל-6 באוקטובר. בן גביר לא מתנגד להצלת חטופים; הוא מתנגד לעסקה שתבטיח את חטיפתם ורציחתם של ישראלים נוספים בעתיד. אפשר להתווכח עם העמדה הזו, אבל להציג אותה כבגידה בחיילים ובחטופים? זהו עיוות ציני ומרושע של המציאות, שנועד לשרת אג'נדה פוליטית ברורה.

לבסוף, בחנתי את ה"כאוס הקואליציוני". מה שהוצג בתקשורת כ"דרמות קטנות" ו"מאבקי אגו", התגלה במבט שני כמאבק על מהות. המריבה סביב מקום בוועדה לבחירת שופטים אינה עוסקת בג'וב או בכיבודים. היא לב ליבה של הבטחת הבחירות המרכזית של מחנה הימין כולו: שינוי פניה של מערכת המשפט. האם עמידה על עיקרון, על קיום הבטחה לבוחר, היא "חוסר אחריות"? או שמא זוהי תמצית האחריות הפוליטית? גיליתי שמה שהמבקרים מכנים "חוסר בגרות", בוחריו של בן גביר רואים כעמידה איתנה על הערכים שבשמם שלחו אותו לכנסת. הוא לא נבחר כדי להיות "ממלכתי" על פי ההגדרות של מתנגדיו; הוא נבחר כדי להילחם ולשנות.

אני לא כותב את המילים האלו כדי להפוך אתכם לתומכי בן גביר. אני כותב אותן כי אני מרגיש חובה מקצועית ואישית להודות בטעות. נפלתי בפח, כמו רבים וטובים. בלעתי נרטיב מוכן ונוח, שנארז בקפידה על ידי גורמים בעלי עניין והופץ בעוצמה על ידי מערכות תקשורת שלמות. גיליתי שהרבה יותר קל להצטרף למקהלה מאשר לנסות ולשמוע את התווים האמיתיים.

מסע הציד התקשורתי נגד איתמר בן גביר אינו ביקורת עניינית. הוא קמפיין. קמפיין מתוזמר, שיטתי, שלוקח כל פעולה, כל אמירה וכל החלטה, וממסגר אותה באופן שלילי, זדוני, כדי לשרת מטרה אחת: דה-לגיטימציה שלו ושל הציבור העצום שהוא מייצג. הייתי חלק מהקמפיין הזה, גם אם באופן פסיבי. טעיתי. היום, אני כבר לא מאמין לכל מילה. אני מנסה, לפחות, לשאול את השאלות הנכונות. אני מזמין גם אתכם.