משפט המלחמה: איך ביבי הפך את ביטחון ישראל לקלף מיקוח אישי במשחק ההישרדות שלו

מבוא: האיש שמוכן לשרוף את המועדון

בנקודה האפלה ביותר בתולדותיה, מדינת ישראל מוצאת את עצמה שבויה. לא רק בידי אויביה החיצוניים, אלא בידי אדם אחד, בנימין נתניהו, שהפך את גורל האומה כולה למשחק הישרדות אישי. הנרטיב הרשמי, זה שמוזן לציבור דרך מכונת תעמולה משומנת, מדבר על מנהיג חזק שמנווט את הספינה בסערה. אך המציאות, כפי שהיא נחשפת מתחת לפני השטח, מציירת תמונה של קברניט שמוכן להטביע את הספינה כולה, ובלבד שיישאר אחרון על גשר הפיקוד. המלחמה הנוכחית אינה רק מלחמה על קיומנו, היא הפכה להיות המלחמה על הישרדותו של ביבי. והמחיר, אותו כולנו משלמים בדם, הוא קלף מיקוח במשפטו הפרטי.

מ'מר ביטחון' ל'סוחר מלחמה': הימור האיראני

ההסלמה מול איראן לא נולדה בחלל ריק. במשך שנים, ביבי מכר את עצמו לציבור הישראלי כ"מר ביטחון", היחיד שמסוגל לעמוד מול האיום הקיומי מטהרן. אך מה קורה כאשר אותו איום הופך מכלי אסטרטגי לכלי טקטי, שנועד לשרת מטרה נסתרת ומבישה? ההאשמה, שמהדהדת כעת במסדרונות השלטון ובשיחות סלון, היא לא פחות ממדהימה בחומרתה: נתניהו השתמש במתיחות הביטחונית הרגישה ביותר, אולי אף ליבה אותה במכוון, כדי ליצור מצב חירום לאומי שיאפשר לו לחמוק מאימת הדין.

דמיינו את התסריט: מדינה על סף מלחמה אזורית, הציבור מאוחד סביב הדגל, והנה, בחסות הכאוס, עולה "הצורך הדחוף" לחוקק חוקי חירום. חוקים שיכולים, באבחה אחת, לבטל את משפטו הפלילי, להעניק לו חסינות, או פשוט לדחות את הדיונים עד יעבור זעם. זו אינה תיאוריית קונספירציה; זוהי קריאה מפוכחת של המפה הפוליטית. האם ניתן להאמין שדווקא עכשיו, כאשר חרב המשפט מתהפכת מעל ראשו, העימות עם איראן הגיע לנקודת רתיחה כזו במקרה? זוהי בגידה בלתי נתפסת באמון הציבור. השימוש בביטחון המדינה, בחיים של חיילינו, כבני ערובה במאבקו המשפטי האישי הוא חציית קו אדום שממנו אין חזרה. הוא אינו מגן עלינו מאיראן, הוא משתמש באיראן כדי להגן על עצמו מהחוק.

פולחן האישיות ונהרות הדם של ה-7 באוקטובר

כדי להבין כיצד הגענו עד הלום, יש להבין את התופעה המסוכנת שצמחה סביב נתניהו: פולחן אישיות משיחי. במשך שנים, הוא טיפח סביבו הילה של מנהיג על, כמעט אלוהי, שאין לו תחליף. תומכיו, שהוזנו במסרים בלתי פוסקים על גאונותו וחיוניותו, החלו לראות בו לא פוליטיקאי, אלא מושיע. "מלך ישראל", "משיח", "אבי האומה" – אלו לא כינויים מקריים, אלא תסמינים של כת מסוכנת ששמה את היחיד מעל הכלל, מעל המדינה, ומעל הביקורת.

אך מה קורה כאשר המלך המשיח מתגלה כעירום, ואחריותו לקריסה הגדולה ביותר בתולדות המדינה זועקת מכל עבר? האסון של ה-7 באוקטובר אינו גזירת גורל. הוא תוצאה ישירה של שנים של זחיחות, של התעלמות מאזהרות, של מינוי אנשים על בסיס נאמנות ולא כישרון, ושל התמקדות אובססיבית בשימור הכס במקום בביטחון האזרחים. ביבי לא רק "נושא באחריות מיניסטריאלית". דמם של הנרצחים, הנטבחים והנופלים נמצא על ידיו באופן אישי. כל אזהרה שהתעלם ממנה, כל בכיר במערכת הביטחון שזלזל בו, כל שעה שבמקום לעסוק בביטחון עסק במשפטו – כל אלו הובילו ישירות לזוועות בעוטף עזה. האמירה של העיתונאי בן כספית, "כמה ילדים נרצחו בגלל נתניהו?", אינה שאלה רטורית. היא כתב אישום היסטורי. הניגוד בין תמונות ההערצה העיוורת של חסידיו לבין תמונות הזוועה מהקיבוצים הוא הוכחה טראגית למחיר הכבד של פולחן אישיות.

הפיכה שקטה: ריסוק המוסדות מבפנים

המתקפה של נתניהו אינה רק על אויבינו מבחוץ, היא מתנהלת במלוא עוזה גם מבפנים, נגד יסודות הדמוקרטיה הישראלית. המאבק הנוכחי סביב מינוי ראש השב"כ הוא רק דוגמה אחת, אך היא חושפת את השיטה כולה. במקום לאפשר למערכת לפעול על פי כללי המינהל התקין, במיוחד בזמן מלחמה, נתניהו מנהל קרב התשה מול היועצת המשפטית לממשלה. מדוע? כי הוא לא מחפש את המועמד הטוב ביותר לתפקיד, אלא את האיש הנאמן ביותר לו. הוא זקוק לאיש אמון בראש ארגון הביון הרגיש ביותר, אולי כדי לטייח את מחדלי העבר, אולי כדי להבטיח שהארגון לא "יפריע" לו בעתיד.

זוהי אותה תבנית פעולה שראינו במתקפה על מערכת המשפט, על המשטרה ועל התקשורת. כל מוסד ממלכתי, כל שומר סף, כל גורם מקצועי שמעז לעמוד בדרכו, מסומן כאויב שיש לחסל. הוא אינו רואה את עצמו כראש ממשלה שכפוף לחוק, אלא כשליט שהחוק אמור לשרת אותו. זוהי מתקפה שיטתית ומתוכננת על שלטון החוק, שנועדה להשאיר אותו כל-יכול, ללא איזונים ובלמים.

בדרכו של טראמפ: ההכנות לגניבת הבחירות הבאה

הקשר לדונלד טראמפ תמיד היה שם, אך כעת הוא מקבל משמעות אפלה ומאיימת יותר. נתניהו לא רק למד מטראמפ איך להשתמש ברשתות חברתיות כדי לעקוף את התקשורת; הוא לומד ממנו את הפרק המסוכן ביותר: איך לערער על עצם התהליך הדמוקרטי. ההתקפות הבלתי פוסקות על "האליטות", "התקשורת העוינת" ו"הדיפ סטייט" אינן סתם ספינים פוליטיים. הן ריכוך שיטתי של דעת הקהל לקראת הרגע שבו יפסיד בבחירות.

התשתית כבר מונחת. כאשר יגיע היום, וסביר שיגיע, שבו העם יאמר את דברו בקלפי ויבחר בדרך אחרת, כל הסימנים מראים שביבי לא יקבל את דין הבוחר. הוא יאמץ את תיאוריית "הבחירות הגנובות" של מורו הרוחני מאמריקה. הוא יטען שהתוצאות זויפו, שהאליטות גנבו את השלטון, ויקרא לחסידיו לא לקבל את התוצאות. זוהי לא תחזית פסימית, אלא הערכה ריאלית המבוססת על התנהגותו בשנים האחרונות. האיום הגדול ביותר על הדמוקרטיה הישראלית אינו חיצוני. הוא יושב בבלפור, ומתכנן את הצעד הבא במשחק ההישרדות המסוכן שלו, שעלול להבעיר את המדינה כולה.