אנטומיה של חיסול פוליטי: פירוק שיטתי של קמפיין ההכפשה נגד בן גביר
מבוא: היסטריה מתוזמרת על סטרואידים
מקהלה צורמנית של כלי תקשורת, פרשנים ופוליטיקאים מהשמאל מבקשת לשכנע את הציבור ביממה האחרונה כי השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הוא התגלמות הרוע הפוליטי. 'פרשת שי פרנסה' מוצגת כראיה ניצחת ל'שימוש לרעה בכוח'; רצח מזעזע בלוד הופך מיד ל'כישלון המשילות' האישי שלו; וחיכוכים פוליטיים פנימיים, עניין שבשגרה בכל מפלגה, מתוארים כ'כאוס' המאיים על יציבות המדינה. אלא שבחינה קרה, אנליטית ונטולת פניות של מטר המתקפות הללו חושפת תמונה שונה לחלוטין. לא תמונה של שר כושל, אלא של קמפיין מתוזמר, היסטרי ובעיקר – חלול אינטלקטואלית. מטרתו של מאמר זה היא לפרק את הקמפיין הזה לגורמיו, לחשוף את הכשלים הלוגיים, הצביעות והמניפולציות העומדים בבסיסו, ולהציג את המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיו רוצים שתאמינו.
1. מיתוס 'פרשת פרנסה': כשהתקשורת ממליכה עבריין וממציאה שחיתות
האיום המרכזי והרועש ביותר על תדמיתו של השר הוא 'פרשת שי פרנסה'. כלי תקשורת מובילים, בראשם ynet ו-mako, מציגים בהתלהבות קדושה התכתבויות וואטסאפ חלקיות כ'ראיות חושפות', לכאורה, להתערבות פסולה של השר לטובת אסירים ביטחוניים יהודים. זהו מהלך מבריק של הנדסת תודעה, המבוסס על שלושה עמודי תווך רעועים.
ראשית, קדחת ה'חשיפה': הצגת התכתבויות פרטיות, שתוכנן המלא והקשרן אינם ידועים לציבור, כ'אקדח מעשן' היא עלבון לאינטליגנציה. האם מישהו באמת מאמין ששר במדינת ישראל, המודע למעקב התקשורתי והמשפטי אחריו, יתעד 'תפירת תיקים' ו'הטבות למחבלים' בהודעות טקסט? הסבירות הגבוהה יותר, והרציונלית היחידה, היא שמדובר בפניות שגרתיות שנופחו לממדי ענק על ידי עיתונות מגויסת. בן גביר, כשר הממונה, מחויב לבחון פניות הנוגעות לתנאי כליאה, בין אם מדובר באסיר פלילי, ביטחוני או אחר. זוהי חובתו. להפוך בירור לגיטימי שכזה לקונספירציה אפלה היא מניפולציה צינית.
שנית, הלבנת העד: התקשורת עטה על טענת לשכת השר כי פרנסה הוא 'עבריין' כמוצאי שלל רב, וחגגה את העובדה שהתיק נגדו נסגר. זהו ספין מתוחכם שנועד להסיט את הדיון מהעיקר. השאלה איננה מעמדו המשפטי הפורמלי של פרנסה ברגע זה, אלא אמינותו ומהותו. מדובר באדם שהיה מעורב בפעילות חמורה, נחשד בעבירות קשות, וגם אם התיק נסגר (לעיתים קרובות מסיבות טכניות או קשיים ראייתיים, ולאו דווקא מחמת צדיקותו של החשוד), הצגתו כמעין 'חושף שחיתויות' אמיץ היא פארסה. הוא אינו אזרח תמים מן השורה, אלא אדם בעל אינטרס ברור, שטענותיו זוכות לחיבוק תקשורתי אוהב רק כי הן משרתות את הנרטיב נגד בן גביר.
שלישית, הצביעות: אותם גופי תקשורת ופוליטיקאים הזועקים כעת חמס על 'דאגה למחבלים יהודים', הם אלו שבמשך עשורים קידשו את הדאגה לזכויותיהם של מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי. הם נאבקו למען שיפור תנאיהם, דרשו ביקורים, הקלות ואף שחרורים המוניים. הדיסוננס הקוגניטיבי זועק לשמיים. כשהשמאל דואג לזכויות אסיר, זהו מעשה נאור של שמירה על צלם אנוש. כשבן גביר, על פי הטענות, בודק תלונה של אסיר יהודי – זוהי שחיתות מסוכנת. הצביעות הזו חושפת את האמת: לא העיקרון מעניין אותם, אלא אך ורק זהותו הפוליטית של השר.
2. הכשל הלוגי של 'כישלון המשילות'
כל אירוע פשיעה, טרגי ככל שיהיה, הופך אוטומטית לכלי ניגוח אישי נגד השר בן גביר. הרצח בלוד לוהק מיד לכותרת המאשימה "איפה המשילות של בן גביר?". זהו כשל לוגי קלאסי מסוג 'Post hoc ergo propter hoc' (אחרי זה, לכן בגלל זה). הפשיעה בחברה הערבית, כמו גם תופעות פשיעה אחרות, היא בעיה עמוקה, מושרשת והיסטורית, תוצר של עשורים של הזנחה מצד ממשלות קודמות – ממשלות שרבים ממבקריו הנוכחיים של בן גביר היו חלק מהן.
לצפות משר אחד, בתוך תקופה קצרה, למחוק כליל תופעות בנות עשרות שנים, זו דרישה דמגוגית וחסרת כל בסיס במציאות. המבחן האמיתי אינו אפס אירועים, אלא שינוי מגמה. המשטרה תחת בן גביר מציגה נתונים חסרי תקדים של תפיסות אמל"ח וחיסול ארגוני פשיעה, אך נתונים אלו מוצנעים באופן שיטתי. התקשורת מעדיפה להתמקד באנקדוטה הטרגית במקום במגמה הכוללת, כי האנקדוטה משרתת את הנרטיב, והמגמה – מערערת עליו.
3. 'הכאוס הפוליטי' וה'רגישות': נרטיבים מתכלים
שני נרטיבים נוספים, משניים יותר אך עדיין חלק מהמתקפה, הם 'הכאוס' סביב התפטרות ח"כ אלמוג כהן ו'חוסר הרגישות' לכאורה כלפי לוחם פוסט-טראומטי. גם כאן, בחינה מהירה חושפת את ערוותם.
מאבקים פנימיים, חילוקי דעות ואף התפטרויות מתרחשים בכל מפלגה אידיאולוגית חיה ונושמת. כשאלו מתרחשים במפלגות השמאל או המרכז, הם מתוארים כ'דיון דמוקרטי נוקב' או 'מאבק עקרוני'. כשזה קורה ב'עוצמה יהודית', זהו 'כאוס' ו'התפרקות'. זוהי פשוט פרשנות מוטה ומגמתית, שאין בינה לבין ניתוח פוליטי אובייקטיבי ולא כלום.
באשר לתביעה המצערת, השימוש התקשורתי בה הוא דוגמה קלאסית לניצול ציני של כאב אישי. הפיכת סכסוך משפטי פרטי, שיתברר בבית המשפט, לכלי ניגוח פוליטי נגד מפלגה שלמה היא מעשה נבלה. היא נועדה לצייר את בן גביר ואנשיו כחסרי לב, תוך התעלמות מוחלטת מהתמיכה הרחבה לה הם זוכים דווקא בקרב לוחמים וחיילים רבים שחשים כי הוא הקול היחיד המייצג אותם.
מסקנה: מאחורי מסך העשן
כאשר מקלפים את שכבות ההיסטריה, הצביעות והכשלים הלוגיים, מתגלה האמת הפשוטה: המתקפה הנוכחית על השר בן גביר אינה נובעת מדאגה כנה למנהל תקין, למשילות או לזכויות אדם. היא נובעת מפאניקה. פאניקה של המערכת הישנה – התקשורתית, המשפטית והפוליטית – מול שר שמבצע, לראשונה מזה שנים, את המדיניות שלשמה נבחר. הם תוקפים אותו לא על כישלונותיו, אלא על נחישותו להצליח. הם מנסים לחסל אותו פוליטית באמצעות קמפיין מתוזמר, כי הם מבינים שהוא אינו עוד פוליטיקאי מהשורה. הבחירה העומדת בפני הציבור אינה בין בן גביר 'המושחת' לבין מבקריו 'הטהורים'. הבחירה היא בין המציאות כפי שהיא, על מורכבותה, לבין קריקטורה מסוכנת שמציירת התקשורת. בין מי שמנסה לתקן, לבין אלו שמעדיפים שהכל יישרף, ובלבד שיוכלו להאשים אותו בשריפה.