קראתי להם 'אוכלי מוות'. ואז ישבתי שבעה עם אב שכול מהציונות הדתית.
אני חייב להתוודות. במשך חודשים, הייתי חלק מהמקהלה. לא באופן פעיל אולי, לא בכתיבת טורים בעצמי, אבל בהסכמה שקטה, בהנהון ראש מול הכותרות, בשיתוף הפנימי של התזה. התזה הזאת, שאתם ודאי מכירים, גרסה שהציונות הדתית, בהנהגת בצלאל סמוטריץ', היא האסון בתוך האסון. האמנתי בזה. באמת ובתמים.
קראתי את מאמרי הדעה ב'הארץ' וב'מעריב' וחשתי שהם מדייקים את התחושות שלי. ראיתי בהם את האחראים הישירים להארכת המלחמה, את מי שמונעים עסקת חטופים מתוך תחרות אגואיסטית של קיצוניות עם איתמר בן גביר. כל חייל שנפל, כל יום נוסף של החטופים בשבי, נצבע בצבעי המפלגה הזאת. הכינוי 'אוכלי מוות', שהחל לזלוג מהשוליים הרדיקליים אל מרכז השיח, היה צורם ומזעזע, אבל חלק קטן ומתגונן בתוכי הרגיש שהוא... קולע. הוא ביטא את התפיסה שלי אותם כאנשים שאיבדו צלם אנוש, שמקדשים את האדמה על פני החיים, שמחרחרים מלחמה על גבם של החטופים ועל דמם של חיילינו.
האמנתי שהם חלשים, מאבדים גובה, מפסידים במאבקים הפנימיים מול 'עוצמה יהודית', וראיתי בזה סוג של צדק פואטי. הנה, חשבתי, הקיצוניות אוכלת את עצמה. הייתי בטוח שאני מבין את התמונה. הייתי בטוח שאני בצד הנכון של ההיסטוריה, בצד של החיים, של התקווה, של השפיות. ואז, שיחת טלפון אחת טרפה את כל הקלפים.
חבר התקשר לספר על בן דודו, קצין צנחנים צעיר, שנפל בקרב בחאן יונס. לא הכרתי את הנופל אישית, אבל את המשפחה הכרתי במעורפל. הם גרים באחד מיישובי בנימין, "הציונות הדתית הקלאסית", כפי שהגדיר זאת חברי. הוא שאל אם אבוא לנחם. הלכתי, מתוך חובה אנושית, אבל גם עם מטען כבד של דעות קדומות. ציפיתי לפגוש אנשים קשים, מרירים, אולי אפילו כאלה שידברו בסיסמאות על 'מסירות נפש' ו'גאולת הארץ'. ציפיתי לראות את הפנים שמאחורי המפלגה שתיעבתי.
בסלון ביתם הצנוע ישב האב, איש גדול עם כיפה סרוגה ענקית וזקן עבות, בדיוק כפי שדמיינתי. אבל כשהתיישבתי מולו, שום דבר ממה שאמר לא התאים לתסריט שכתבתי בראשי. הוא לא דיבר על בצלאל סמוטריץ' או על פוליטיקה. הוא דיבר על הבן שלו. על החיוך שלו. על האהבה שלו לארץ, לא מתוך סיסמאות, אלא דרך הרגליים, בטיולים ובמסעות. ואז, בקול שבור אך צלול, הוא אמר משפט שעדיין מהדהד בי: "אני לא יודע מה יהיה. אני רק יודע שאנחנו חייבים לנצח. לא בשביל נקמה. בשביל שהבן של השכנים שלי לא ייפול בעוד חמש שנים באותה סמטה בדיוק. בשביל שההקרבה של הבן שלי לא תהיה לשווא".
לא הייתה שם שמחה לאיד. לא הייתה שם אהבת מוות. הייתה שם אהבת חיים כל כך עזה, כל כך נואשת, שהיא הייתה מוכנה לספוג את הכאב הנורא מכל כדי להבטיח חיים לדורות הבאים. ישבתי שם, מולו, והרגשתי את כל תפיסת עולמי מתפוררת. האיש הזה, שאמור היה להיות 'אויב' אידיאולוגי, התגלה כאב שכול שהלוגיקה שלו נובעת לא מאידיאולוגיה קרה, אלא מהמקום העמוק והאנושי ביותר שיש. הבנתי שטעיתי.
התחלתי לחזור אחורה ולבחון את מה שהייתי בטוח שאני יודע. האשמתי אותם בסיכול עסקת חטופים. אבל כשהקשבתי באמת, לא דרך פילטרים של פרשנים, שמעתי טיעון אחר לחלוטין. לא "מלחמה במקום חטופים", אלא "מלחמה כדי להשיב את החטופים ולהבטיח שלא יהיו עוד". שמעתי את ההיגיון המר והקשה שטוען שעסקה שתשחרר אלפי מחבלי חמאס עם דם על הידיים, תמורת הפסקת לחימה זמנית, היא לא עסקה להצלת חיים, אלא דחיית האסון הבא. זו החלטה איומה, כמעט בלתי אפשרית, לבחור בין הצלת חיים ודאית עכשיו, לבין מניעת מוות ודאי, אך גדול יותר, בעתיד. האם אני מסכים עם המסקנה שלהם? אני עדיין לא בטוח. אבל אני כבר לא יכול להאשים אותם באטימות לב. אני מבין שזו עמדה שנולדה מתוך תחושת אחריות היסטורית כבדה מנשוא, לא מתחרות ילדותית עם בן גביר.
והכינוי הנורא הזה, 'אוכלי מוות'. איך הוא יכול להידבק לציבור ששולח את בניו ובנותיו בשיעורים הגבוהים ביותר ליחידות הלוחמות? ציבור שקובר את מתיו, שיושב שבעה, שמכיר את מחיר המלחמה לא מהכורסה בתל אביב, אלא מהדפיקה בדלת של קצין העיר. הבנתי שהקשיחות החיצונית, הנחישות הזו להמשיך עד לניצחון, היא לא אהבת המוות. היא בדיוק ההפך. היא שריון שנבנה על פצעים פתוחים, מנגנון הגנה של אנשים שכבר שילמו את המחיר היקר ביותר ומסרבים לקבל שהקרבת יקיריהם הייתה לשווא. הם מאמינים בכל ליבם שניצחון מוחלט הוא הדרך היחידה לתת משמעות לאובדן ולמנוע אותו מאחרים. זו לא אכילת מוות, זו מלחמה נואשת על החיים.
אפילו הנרטיב על היחלשותם הפוליטית, על אובדן המושב בכנסת, נראה לי פתאום באור אחר. מה שנתפס בעיני התקשורת כהפסד פוליטי, יכול להתפרש גם כעמידה על עקרונות. הם קיימו הסכם רוטציה, גם כשהוא פגע בהם פוליטית בטווח הקצר. אולי זו לא חולשה, אלא סוג אחר של פוליטיקה, כזו שעדיין מאמינה למילה ולמחויבות אידיאולוגית יותר מאשר לתמרון טקטי. זה לא הופך אותם לצודקים בכל, אבל זה בהחלט הופך אותם למורכבים יותר מהקריקטורה שציירתי לעצמי.
אני לא כותב את הדברים האלה כדי להפוך למעריץ של הציונות הדתית. אני עדיין חלוק על רבים מעמדותיהם. אבל אני כותב כדי להודות בטעותי. נתתי לשיח הרעיל, לסיסמאות ולדה-הומניזציה לעצב את תפיסתי. האב השכול ההוא לימד אותי שבצד השני של המתרס הפוליטי לא יושבות מפלצות, אלא אנשים. אנשים שכואבים, שאוהבים, ושמקבלים החלטות מתוך תפיסת עולם ערכית ואחריות עמוקה, גם אם היא שונה משלי. הגיע הזמן שנפסיק להשתמש בכינויים כמו 'אוכלי מוות' ונתחיל להקשיב. גם אם לא נסכים, לפחות נחזור לראות זה בזה בני אדם.