צביעות, הטעיה והיגיון מעוות: ניתוח קר של הקמפיין נגד שר האוצר

מבוא: מאחורי מסך העשן

בשבועות האחרונים מתנהלת מתקפה תקשורתית מתואמת וחסרת תקדים נגד שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'. במבט שטחי, נדמה כי צועד כאן מצעד של האשמות כבדות משקל: אחריות אישית למות חיילים, הטעיה מכוונת של הציבור בעלויות המלחמה, ופגיעה צינית בביטחון הלוחמים משיקולים קטנוניים. אולם, ניתוח קר ונטול פניות של טיעוני הנגד חושף תמונה שונה לחלוטין. לא מדובר בביקורת עניינית, אלא בקמפיין מתוזמר המבוסס על שלושה עמודי תווך רעועים: כשלים לוגיים, מניפולציה בנתונים, וצביעות מוסרית. מטרתו של מאמר זה היא לפרק לגורמים את ההאשמות הללו, לחשוף את היסודות המעוותים שעליהן הן נשענות, ולהציג את האלטרנטיבה הרציונלית: מנהיגות אחראית בעת משבר.

הכשל הלוגי של 'האשמה האישית': כשהמאבק על הניצחון הופך לתחרות פוליטית מדומיינת

ההאשמה החמורה והרעילה מכולן, זו המבקשת לקשור את דמם של חיילינו למניעים פוליטיים אישיים של השר סמוטריץ', היא גם הדוגמה המובהקת ביותר לכשל לוגי מסוג 'אד הומינם' – תקיפת האדם במקום הטיעון. הטורים הארסיים טוענים כי התעקשותו של סמוטריץ' על השלמת המערכה ברפיח והכרעת חמאס אינה נובעת משיקול אסטרטגי, אלא מתחרות ילדותית עם השר איתמר בן גביר על תואר "הימני האמיתי".

הבה נבחן את הטיעון הזה ברצינות לרגע. כדי לקבל אותו, עלינו להאמין שקבינט המלחמה כולו, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראשי האגפים בצה"ל ורוב מוחלט של חברי הממשלה, כולם שותפים או כלי משחק בתחרות האגו הפרטית הזו. האם מישהו באמת מאמין שהחלטה אסטרטגית כבדת משקל, בעלת השלכות קיומיות על עתיד מדינת ישראל, מתקבלת כלאחר יד בגלל דינמיקה פוליטית פנימית? זוהי זילות לא רק של השר סמוטריץ', אלא של המערכת הביטחונית והמדינית כולה.

האמת פשוטה בהרבה, אך כנראה פחות סנסציונית עבור מבקריו. העמדה העקרונית, לפיה אין לעצור את המלחמה עד להשגת מטרותיה – מיטוט שלטון חמאס ויכולותיו הצבאיות והשבת כל החטופים – היא עמדה אסטרטגית סדורה. זוהי התפיסה הגורסת כי כל תוצאה אחרת תהווה ניצחון היסטורי לאויב ותזמין עלינו את המערכה הבאה, קטלנית פי כמה. במקום להתמודד עם ההיגיון האסטרטגי הזה, מבקריו בוחרים בדרך הקלה: המצאת מניע נסתר ונבזי. הם אינם שואלים 'האם המדיניות נכונה?', אלא קובעים ללא שמץ של ראיה כי 'המניע פסול'. זהו טיעון לא אינטלקטואלי, המיועד לעורר רגש זול על חשבון דיון רציני בעתיד ביטחוננו.

מיתוס '100 המיליארד': איך נתון חשבונאי הופך לכלי ניגוח פוליטי

החזית השנייה במתקפה עוסקת בתפקודו של סמוטריץ' כשר אוצר. "תחקיר" מתוקשר ב'דה-מרקר' חשף לכאורה "פער של 100 מיליארד שקל" בין הצהרת השר על עלות המלחמה לבין נתוני החשב הכללי. המסקנה המתבקשת, כך נטען, היא שהשר לא מקצועי, לא אמין, או מטעה במזיד את הציבור. גם כאן, מבט מעמיק יותר חושף לא "תחקיר" אלא מניפולציה מכוונת.

אין שום "פער" או "סתירה". ישנם שני סוגי חישוב שונים, שכלכלן מתחיל מכיר. הצהרתו של השר סמוטריץ' התייחסה, באופן טבעי, לתוספת התקציב הישירה למערכת הביטחון שאושרה במסגרת תקציב המדינה לשנת 2024. זהו הנתון הרלוונטי לניהול התקציב השוטף, זהו הכסף שהממשלה צריכה למצוא לו מקורות באופן מיידי. לעומת זאת, התחזית ארוכת הטווח של החשב הכללי, אותם 250 מיליארד שקל מדוברים, כוללת מרכיבים שונים לחלוטין: היא מגלמת הערכות עלויות עתידיות, אובדן הכנסות ממסים, הוצאות ריבית על חוב שיילקח לאורך שנים, חבילות סיוע אזרחיות, ועוד שלל נתונים מקרו-כלכליים הנפרסים על פני תקופה ארוכה.

להציג את שני המספרים הללו כאילו הם מודדים את אותו הדבר ולקרוא להבדל ביניהם "פער" או "שקר", זהו מעשה של חוסר יושרה אינטלקטואלית. זה שקול להשוואת מחיר רכישת דירה (הצהרת השר) לסך כל תשלומי המשכנתא, הריבית, הארנונה והתחזוקה למשך 30 שנה (תחזית החשכ"ל), ואז לזעוק שהקונה "שיקר" לגבי המחיר. שר אוצר אחראי אינו מנהל את המדינה על בסיס תחזיות ערטילאיות לחמש שנים קדימה, אלא על בסיס התקציב המאושר והמחייב. פעולתו של סמוטריץ' אינה מעידה על חוסר מקצועיות, אלא בדיוק על ההפך: על ניהול פיסקלי הדוק, אחראי וממוקד, המבחין בין ההוצאה בפועל לבין תחזיות ארוכות טווח.

צביעות הפוכה: השר שמגן על תקציב הביטחון העתידי מול דמגוגיית ה'כאן ועכשיו'

ההאשמה השלישית, לפיה סמוטריץ' "שולח חיילים לנגמ"ש בלי מיגון" משיקולי תקציב, היא אולי הצינית מכולן. היא מציגה דיכוטומיה כוזבת ומסוכנת: או שאתה מאשר כל דרישה תקציבית של מערכת הביטחון באופן מיידי וללא שאלות, או שאתה שונא חיילים ומפקיר את ביטחון המדינה. זוהי דמגוגיה בגרוש, המתעלמת מתפקידו הבסיסי של משרד האוצר בכל מדינה מתוקנת.

תפקידו של שר האוצר הוא לא לשמש ככספומט של מערכת הביטחון, אלא לפעול כשומר סף אחראי, המוודא שהמשאבים המוגבלים של המדינה מנוצלים באופן היעיל והנכון ביותר. כלכלת ישראל היא המנוע המאפשר את קיומו של צה"ל חזק. ריסוק הכלכלה באמצעות הוצאות בלתי מרוסנות הוא הדרך הבטוחה ביותר לפגוע בביטחון המדינה בטווח הארוך. הדיונים על תקצוב רכש, בין אם של נגמ"שים או מטוסי קרב, אינם ויכוח על "האם צריך", אלא על "איך, מתי ובאיזה מחיר".

הצגתו של סמוטריץ' כמי שמתנגד לביטחון היא היפוך של המציאות. דווקא עמידתו על ניהול דיון סדור במסגרת תוכנית רב-שנתית, על בחינת חלופות ועל פיקוח תקציבי, היא זו שמבטיחה שיהיו למדינת ישראל המשאבים לממן את ביטחונה גם בעוד עשור ועשרים שנה. מי שדורש "צ'ק פתוח" למערכת הביטחון מתוך פופוליזם רגעי, הוא זה שמסכן את החוסן הכלכלי והביטחוני העתידי של כולנו. האחריות של סמוטריץ' היא לא רק לחייל בנגמ"ש היום, אלא גם ליכולתה של המדינה לצייד את החייל של מחר.

סיכום: בין היסטריה לאחריות

כאשר מקלפים את שכבות הרטוריקה הלוהטת, מתגלה כי הקמפיין נגד השר סמוטריץ' אינו עומד במבחן ההיגיון. ההאשמה במניעים אישיים היא כשל לוגי שנועד להתחמק מדיון אסטרטגי. ההאשמה בהטעיה כלכלית היא מניפולציה במושגי יסוד. וההאשמה בפגיעה בביטחון היא דמגוגיה מסוכנת המתעלמת מעקרונות של ניהול מדינה אחראי.

בסופו של יום, הציבור ניצב בפני בחירה. לא בין סמוטריץ' למבקריו, אלא בין שתי גישות לניהול משבר לאומי. גישה אחת, המוצגת על ידי מבקריו, היא גישה של היסטריה, האשמות אישיות ופתרונות קצרי-טווח. הגישה השנייה, זו שמוביל השר סמוטריץ', היא גישה של אחריות, ראייה אסטרטגית ארוכת-טווח, ונחישות לעמוד על העקרונות שיבטיחו את ניצחונה, ביטחונה וחוסנה הכלכלי של מדינת ישראל. הבחירה היא בין רעש מחריש אוזניים לבין קול צלול של מנהיגות.