היסטריה, צביעות וכשלים לוגיים: כך בנויה מתקפת הדה-לגיטימציה נגד השר בן גביר

היסטריה, צביעות וכשלים לוגיים: כך בנויה מתקפת הדה-לגיטימציה נגד השר בן גביר

מקהלת זעם מתואמת היטב מבקשת לשכנע את הציבור בימים האחרונים כי השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הוא התגלמות כל חוליי המדינה. מבול של האשמות, המוגש בעטיפה של דאגה כנה, שוטף את השיח: החל מטענות על התערבות פסולה בשב"ס, דרך ביקורת על חוסר משילות ועד לסיפורים על כאוס פוליטי ותביעות אזרחיות איזוטריות. אולם, בחינה אנליטית וקרה של מסע ההכפשה הזה חושפת תמונה שונה לחלוטין. לא תמונה של שר כושל, אלא של קמפיין מתוזמר המבוסס על כשלים לוגיים, צביעות מחרידה וטיעונים שקריסתם תחת ביקורת רציונלית היא רק עניין של זמן. בואו נפרק את המתקפה הזו לגורמיה.

מיתוס מספר 1: "הקצין הגיבור" והלחצים על שב"ס

האיום המרכזי והדרמטי ביותר הוא סיפורו של מפקד כלא לשעבר, שי פרנסה, המצייר את עצמו כחושף שחיתויות שהודח כי סירב ל"לחצי השר" להיטיב עם אסירים ביטחוניים יהודים. הנרטיב הזה, המציג את בן גביר כפטרונם של רוצחים, הוא כה חמור עד שהוא דורש פירוק דקדקני.

ראשית, יש לבחון את אמינותו של המקור. התקשורת מציגה את פרנסה כקצין ללא רבב שנלחם על טוהר המידות. זוהי הטעיה. מדובר בקצין שהסתבך בעצמו בחשדות פליליים חמורים, אשר נחקרים ומתנהלים מולו הליכים משמעתיים. הצגתו כ"חושף שחיתויות" תוך התעלמות מוחלטת מהרקע הזה היא כשל לוגי מסוג "פנייה אל הרגש" תוך הסתרת עובדות מהותיות. האם לא סביר יותר להניח שאדם הנמצא תחת זכוכית מגדלת משמעתית ופלילית יחפש דרך להסיט את האש ולייצר נרטיב של קורבן הנרדף על ידי המערכת? זהו אינו טיעון אד הומינם, אלא הצבעה על מניע ברור המטיל צל כבד על כל עדותו.

שנית, בואו ננתח את מהות ה"לחץ". השר לביטחון לאומי אמון על קביעת מדיניות ועל פיקוח על ביצועה. כאשר השר או לשכתו פונים לקצין בשב"ס ומבקשים לוודא שאסירים יהודים אינם מופלים לרעה וזוכים לתנאים המגיעים להם על פי חוק – אין זה "לחץ פסול", זוהי מילוי תפקידו. במשך שנים, התקבעה בשב"ס נורמה פסולה של תנאי VIP למחבלים ערבים, תוך התעמרות שיטתית באסירים יהודים. בן גביר לא ביקש להעניק "תנאים מועדפים", כפי שטוען נרטיב השקר; הוא ביקש לשים סוף לאפליה ולהחיל דין אחד לכולם. העובדה שיישום מדיניות שוויונית נתפס על ידי גורמים במערכת כ"לחץ פסול" מעידה יותר מכל על הריקבון שפשה במערכת, ולא על פסול במעשי השר.

בסופו של דבר, אנו נותרים עם עדות של אדם בעל אינטרס מובהק, ללא ראיות חותכות להתערבות בלתי חוקית, אלא רק לניסיון לגיטימי של שר לאכוף מדיניות. הקמפיין סביב הסיפור הזה הוא "כשל איש קש" קלאסי: בונים דמות מפלצתית של שר הפועל למען רוצחים, ותוקפים אותה, במקום להתמודד עם העובדה הפשוטה שהוא פועל לתיקון עוול היסטורי במערכת אכיפת החוק.

כשל לוגי מספר 2: דרישה למשילות אינסטנט והצביעות של מבקרי הסדר הישן

הביקורת השנייה, בעקבות הרצח המזעזע בלוד, מצטטת קרוב משפחה השואל "איפה המשילות של בן גביר?". זוהי שאלה כואבת, אך השימוש הפוליטי בה הוא דוגמה מובהקת לצביעות ולחוסר יושרה אינטלקטואלית. הפשיעה והיעדר המשילות בערים המעורבות ובמגזר הערבי אינן תופעה שנולדה לפני שנה. מדובר במחדל מתמשך של עשרות שנים, תחת שורה ארוכה של שרים וראשי ממשלה מהצד השני של המפה הפוליטית, שהעדיפו להתעלם, להכיל ולקנות שקט.

הדרישה מבן גביר לפתור בעיות כרוניות ועמוקות אלה בתוך חודשים ספורים היא כשל לוגי של ציפיות בלתי מציאותיות. זהו ניסיון להטיל את כל האחריות למחדלי העבר על כתפיו של השר הנוכחי, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהוא הראשון שמנסה לטפל בבעיה מהשורש: הקמת משמר לאומי, גיוס שוטרים, מתן גיבוי לכוחות הביטחון ומאבק חסר פשרות בפרוטקשן.

היכן היו כל אותם המבקרים, הפרשנים והפוליטיקאים כאשר המצב התדרדר תחת קודמיו בתפקיד? שתיקתם אז וזעקתם היום חושפת את מניעיהם האמיתיים. הביקורת אינה נובעת מדאגה כנה לתושבי לוד, אלא מרצון לראות את בן גביר נכשל. הם אינם רוצים פתרון, הם רוצים להשתמש בבעיה ככלי ניגוח פוליטי נגד היחיד שמאיים על הקונספציה הכושלת שלהם.

הטעיה מספר 3: מאבק על עקרונות שמוצג כ"כאוס פוליטי"

הנרטיב השלישי מציג את בן גביר ואת מפלגתו כמחוללי "כאוס פוליטי" בקואליציה. כל דרישה ליישום הבטחות בחירות, כל עמידה על עקרונות ימין וכל מאבק על מדיניות ביטחונית תקיפה – מתויגים מיד כ"סחטנות" ו"העדפת אינטרסים סקטוריאליים".

זוהי הטעיית מסגור מובהקת. כאשר מפלגות שמאל או מרכז איימו בפירוק ממשלות על רקע אידיאולוגי, התקשורת מיהרה להלל את "עמידתן על עקרונות". אך כאשר בן גביר דורש את מה שהבטיח לבוחריו – יישום מדיניות ימין מלאה – הוא מוצג כגורם מפלג. האמת היא הפוכה: בן גביר הוא אחד הפוליטיקאים הבודדים שנותרו נאמנים למצע שבשמו נבחרו. מה שנתפס כ"כאוס" הוא למעשה החיכוך הבלתי נמנע בין פוליטיקאי שמחויב לבוחריו לבין מערכת פוליטית ובירוקרטית שרגילה לפשרות, ויתורים והתקפלות.

אבסורד מספר 4: ניצול ציני של פוסט-טראומה ככלי ניגוח

האיום האחרון, והאבסורדי מכולם, הוא תביעתו של לוחם פוסט-טראומטי נגד השר בטענה שמסרוני תעמולה פגעו בנפשו. תוך הבעת אמפתיה מלאה למצבו של כל חייל, השימוש בתביעה זו ככלי ניגוח הוא שפל מוסרי ואינטלקטואלי. מסרונים פוליטיים הם כלי סטנדרטי, גם אם מעצבן לעיתים, המשמש את כלל המפלגות בישראל. להפוך את בן גביר לאחראי הבלעדי לפגיעה נפשית כתוצאה מכך הוא טיעון "מדרון חלקלק" ומסוכן.

האם מעתה כל פרסומת, כל מסרון וכל מייל שיווקי יהיו חשופים לתביעות על בסיס רגישות אישית? הסיקור התקשורתי הנרחב של תביעה זו, ביחס לחשיבותה האמיתית, מעיד על המטרה: לא צדק משפטי, אלא יצירת תדמית של אדם אטום ופוגעני בכל מחיר, גם במחיר של ניצול ציני של פגועי נפש.

סיכום: המאבק האמיתי

כאשר מנקים את הרעש, ההיסטריה והצביעות, מתגלה תמונה ברורה. מסע הדה-לגיטימציה נגד השר בן גביר אינו מבוסס על ביקורת עניינית, אלא על מאמץ מרוכז של גורמי הסדר הישן – בתקשורת, במערכת המשפט ובבירוקרטיה הביטחונית – לבלום שר שמאיים לשנות את כללי המשחק. הם תוקפים אותו באמצעות מקורות מפוקפקים, כשלים לוגיים, צביעות וניצול ציני של טרגדיות אישיות. הם עושים זאת כי הם מבינים שהצלחתו של בן גביר תהיה ההוכחה הסופית לכישלונם המתמשך. המאבק אינו על אישיותו של השר, אלא על דמותה של המדינה ועל השאלה האם נמשיך להיכנע לקונספציות כושלות, או שנאזור אומץ ונבחר בדרך חדשה של משילות, שוויון וביטחון אמיתי.